על אומץ

כשהייתי בתיכון לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה, או יותר נכון לומר ששכחתי.

ביסודי, לעומת זאת, הייתי מדברת שעות על זה שאני רוצה להיות סופרת או משוררת או שחקנית ואולי גם ציירת, בחטיבה די כיביתי את האור על עצמי ואחרי שניסיתי להוביל עצומה כדי שיפתחו מגמת תיאטרון בתיכון האיזורי והצהבהב שלמדתי בו (התייחסו לזה כמו לדוכן לימונדה של ילד שמנסה להתעשר) נרשמתי למגמת פיזיקה. 

לא ידעתי שאני רוצה לעשות אמנות בתיכון, וגם לא ידעתי שאני אוהבת נשים כי לא דיברתי על זה עם עצמי וכי הדברים האלו לא הרגישו לי כמו אופציה. כן הרגשתי שבתקופה הזו (מלבד בתנועת נוער שהצילה לי את הניצוץ) ברוב שעות היום אני משועממת, עייפה וכבויה, וכך ישנתי את כל שיעורי הפיזיקה. 

זה היה חזק ממני, למורה היה לב ענק וכריזמה של חביתה במלון הכל כלול. "עכשיו נראה איך הקוביה נופלת, אבל לפני זה..." מלא טוש על לוח מחיק בכתב לא ברור, ואני כבר מרוחה על השולחן, רגע מלנחור. לפעמים היו דברים מעניינים, ואז ניסיתי, באמת שניסיתי, להקשיב, אבל המוח שלי נדד כל כך מהר לפילוסופיות ודברים אחרים ופעולות בתנועה ושיחות שלא עשיתי ו-הופ, לארץ החלומות.

אבל יש משהו שאני כן זוכרת שתפס אותי בשיעורי הפיזיקה. אני אפילו לא בטוחה אם אני מדייקת במאה אחוז, אבל כמו כל דבר שתופס אותי בחיים, קודם כל פשוט התלהבתי מהסיפור. והסיפור הוא על איך משהו זז. זה כאילו טריוויאלי, אבל כשמוציאים את זה מהקונטקסט של כדור על מסילה זה עשה לי זיקוקים במוח. זה הולך ככה:

מה שגורם לגוף לזוז הוא מאזן בין שני כוחות- אחד, שנראה לי המורה קרא לו כוח החיכוך, הוא מה שגורם לגוף להישאר במקום, והשני הוא הכוח שמופעל על הגוף כדי להתחיל/להמשיך את התנועה. כלומר: ברגע שעצם יותר כבד, זה אומר שיותר כוח חיכוך מופעל עליו, וכדי שהוא יזוז צריך יותר כוח תנועה. אבל גם עצמים יציבים מאוד נסחפים כשיש צונאמי. ואני זוכרת שהקשבתי לזה, והבנתי משהו נורא חשוב על אומץ.

יש כמה דברים שאני גאה בהם שעשיתי בחיים שלי, ובדיעבד אני מבינה שהיה בהם אומץ. אני גאה בעצמי שיצאתי מהארון, אני גאה בעצמי שהתחלתי לעלות על במות הסטנדאפ. אני גאה בעצמי (או מנסה להיות גאה בעצמי, זה בכל זאת משהו מאוד יום-יומי ולא בדיעבדי בשבילי) שאני עושה אומנות. 

אבל בפועל כשקיבלתי את ההחלטות האלו, זה היה פשוט כוח התנועה שגבר על כוח החיכוך. מה שמשך אותי היה חזק יותר ממה שהשאיר אותי במקום. יצאתי מהארון כשהעוצמה שבה הרגשתי שאני נמשכת לנשים לא איפשרה לי לספר יותר לעולם ולעצמי שאני לא, למרות שהכוח שהשאיר אותי במסלול כסטרייטית- הבושה, ההסתרה, החששות מהעתיד, הפחד לצאת מהשורה- היה מאוד גדול. 

התחלתי לעשות סטנדאפ האמת פשוט כי הכוח שהשאיר אותי במקום היה נורא חלש- מה כבר היה לי להפסיד? הרגליים היו קלות בפעם הראשונה שעליתי על הבמה מול קהל. רק בהמשך זה נהיה יותר ויותר קשה והחשש להיכשל הופעל.

ולהיות יוצרת עצמאית... טוב. זה משהו שבכל בוקר אני צריכה להיזכר בתשוקות, בחלומות ובעולמות שאני יוצרת, כדי שכוח התנועה יהיה חזק מספיק להוציא אותי מהמיטה.

ואני משתדלת להמשיך לזוז ולא להיעצר, כי אני יודעת שכשעוצרים הכוח שמשאיר אותנו במקום מתגבר, והכוח שלוקח קדימה- מבוסס לרוב על שרירי בטן ותקווה, צריך לעבוד יותר קשה כדי לגרום לתנועה מתוך עצירה ולא מתוך תזוזה. 

ואני חושבת שאולי זה אומץ, המקום של להתמיד, המוכנות להמשיך לזוז ולהתנגד לכוח הזה שמשאיר אותי במקום, ואולי התבגרות והבשלה משמעותן לפעמים שהכוח שמשאיר אותנו במקום, משאיר אותנו במקום שאנחנו רוצים להיות בו. 

ואני חושבת שבהארי פוטר, שמקדש אומץ (בכל זאת גריפינדור) יש באחד הספרים דיון על אומץ, שהוא לא היעדר הפחד אלא דווקא המסוגלות לעשות משהו למרות שמפחדים, ואני נזכרת (ובזה אסיים) בשיחה שהייתה לי מתישהו בימים הסוריאליסטים אחרי השביעי באוקטובר, כשבדרך חזרה מהמילואים אספתי בדרך טרמפיסט חרדי.

ואולי זו הייתה החלטה קצת שנויה במחלוקת, אבל זה הרגיש שנהינו חברים ואת השיחה אני עוד זוכרת. הוא היה בן 18 וסיפר שהוא יהיה רב, ושאם הוא לא היה רב אז הוא היה שחקן, אבל כשחיים בחברה מסויימת צריך לעשות ויתורים. "אתה יודע," אמרתי לו, "כשיצאתי מהארון גם אצלי זה לא לגמרי עבר חלק בגרון, אבל הבנתי-" "שאת לא שמה זין על אף אחד?" הוא אמר בטון חצי מיואש. "דווקא להפך. שהכוח שמשאיר אותי עם האנשים שלי הוא נורא חזק, אבל לפעמים יש כוח חזק יותר שמושך אותי להגשים את מי שאני רוצה להיות."