רחל לאה

בשנת 1933 קרו למשפחת גוטדינר שבהויידיננש עוד שלושה דברים גדולים:

סבתא חנה קולב, אמא של סבא ישראל, נפטרה בשיבה טובה. מחסן הקמח של המשפחה נשרף והבת ה14 במספר, שרה הדוויג הקטנה, נולדה.

לאור כל אלו רחל לאה, אישתו השלישית של סבא ישראל (שהתאלמן פעמיים) שכנעה אותו לעבור לעיר הגדולה דברצן. באותם ימים, לעבור בין הכפר לעיר היה כמו לעבור מדינה, והמשפחה הגדולה התמקמה בבית שהיה פעם מלון וכך היה גדול מספיק כדי להכיל את כולם. סבתא זוכרת עד היום את הנשים של נשותיו של אבא שנפטרו, שהיו מגיעות לבקר בביתם החדש בעיר ונוזפות באמא שלה שהיא מבזבזת את כספי הירושה.

סבתא שלי אמרה לא פעם שאמא הייתה הכוכב שלה.

אני יכולה רק לדמיין איזו אישיות חזקה הייתה לאישה שניהלה משק בית של שש עשרה ילדים אחרי אחת עשרה לידות, שהתעקשה בניגוד מוחלט לתקופה לשלוח את בנותיה לא סתם לקבל השכלה אלא גם לגן הילדים.

סבתא שלי העריצה את אמא שלה. שאמרה שאישה צעירה צריכה להיות מטופחת ואישה מבוגרת חייבת להיות מטופחת. כשכתבנו יחד את הזכרונות שלה היא ציטטה לי ללא הרף את המשפט הזה (בתקווה שאני אוריד שיערות).

אני מדמיינת את הדאגה של רחל לאה כשהמלחמה פרצה. כשהתנאים החלו להשתנות עבור היהודים בהונגריה, שבעלה ובניה הגדולים גוייסו לעבודות כפייה.

איך היא הרגישה ביום שבו סבא ישראל המכובד חזר גלוח זקן, אותו היום שסבתא מתארת כיום שבו התחיל תהליך גסיסתו?

מה עבר עליה בשבוע ההוא שבו הכניסו אותה לכלא בטענה שחלונות הבית לא הואפלו כשורה, כשבעלות הברית הפציצו את הונגריה?

כמה נשבר ליבה כשביתה אהובה קלארי חלתה בשחפת, ונפטרה אחרי שבוע בבידוד בבית חולים, נערה יהודיה בת 16, לבד.

איזו אישיות, אומץ וגבורה היו לאישה הזו כדי לשמור על אחד עשר הילדים שהיטלטלו איתה בקרונות, בעבודות הכפייה ובברגן בלזן, ואיזה נס זה שהם נותרו בחיים.

היא סיפרה לי שאמא שלה היא זו שאמרה לה תמיד שאסור לשנוא, כי השנאה מכערת את הנפש. שהיא הייתה אוספת מהאוכל של אסירים אחרים, מכל אחד כפית, כדי לנסות להציל אסירים גוססים בצריף שלהם בברגן בלזן.

סבתא סיפרה לי שלמרות כל מה שעברה, המוות הפתאומי של אמא שלה מדום לב בעוני בדירה קטנה בפתח תקווה הוא משהו שלא הצליחה להתגבר עליו עד היום.

כשכתבתי עם סבתא כל הזמן ניסיתי להבין את החיים שהיו אז לפני המלחמה.

כשסבתא מתארת את הילדות שלה, המשפחה הענקית שגדלה בה היא המרכז. שש עשרה אחים, עם דינמיקות וריבים ובדיחות פנימיות, תפקידים ברורים ואמא אחת שניצחה על הכל- התפקיד שלה במטבח, סבתא אמרה לי פעם, היה להיות ה'טועמת', זו שצריכה לטעום ולהגיד אם האוכל יצא "בדיוק".

אמא שלה הצילה אותם פעם אחר פעם, היא ידעה גרמנית, היא דיברה עם הקצינים הנאצים, היא שיחדה אותם במיטב האוצרות של המשפחה שהצליחה להבריח בשביל קצת מים, היא שכנעה קצין אחר להביא לה עגלה כדי לערוך קבורה ראוייה לסבא ישראל, ונשבעה שיעלו את עצמותיו ארצה- וכך קרה. היא הורתה לאחיות הגדולות לשמור על הילדים שלא יאכלו דבר מיד אחרי השחרור, וכך הצילה את חייהם.

למשפחה של סבתא שלי היה מזל בלתי נתפס. הם היו על רכבת שנעצרה ולא הגיע לאושוויץ, שלושה עשר אחים ואם שרדו, אבל שישים מבני משפחתה המורחבת של סבתא נרצחו. כמה בני דודים שנטבחו בחזית, האח שנרצח על ידי פורעים בבודפשט, וכל מי שנשאר בהוידיננש, כולל פירושקה אחותה הבכורה של סבתא וארבעת ילדיה וסבתא מלכה, אמא של אמא, שהייתה קטועת יד מסיבה שאיש לא ידע ובכל זאת הייתה עובדת בכל רגע נתון בידה האחת, נרצחו בתאי הגזים של אושוויץ. כמו מרבית יהודי הונגריה.

בתור ילדה שהכירה היטב את הסיפורים האלו, לאורך השנים הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", שחל היום.

אני מצרפת כאן כמה מחשבות שבסוף לא מצאו את דרכן אל הספר:

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע ב27/01, יום שחרור מחנה אושוויץ. בישראל של ימי קום המדינה זכר הקורבנות ומעשי הזוועה פגם באתוס היהודי הלוחם שהיה מקובל אז במדינה בחיתוליה. הוחלט לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן- היום בו פרץ מרד גטו ורשה. אחרוני יהודי ורשה החליטו למות על חרבם במקום בשילוחים לטרבלינקה, המרד נזכר כהתקוממות היהודית הגדולה ביותר והנאצים דיכאו אותו לאחר מספר שבועות. המרד הפך לסמל הגבורה בשואה, מצדה של ימינו.

סבתא תלתה על קירות מצדה באחת מתערוכותיה טליתות שחורות עצומות עם שירי ארץ ישראל ותפילות, ובכל יום שואה הגיעה לבתי הספר, לצבא ולמקומות העבודה של כל בני המשפחה ומי שביקש כדי לספר איך היטלטלה משפחתה על כל אדמת אירופה, זו מצווה עבורה ועבור סבא שלי- 'לזכור ולא לשכוח'.

כילדה תמיד הערצתי את סבתא שיש לה סיפור חיים שראוי לספר, ושהיא מספרת אותו בנאמנות פעם אחר פעם. אבל דווקא אחרי המסע לפולין, שכל כך חיכיתי לו, התנתקתי לתקופה מזיכרון השואה.

סבתי תמיד חזרה וסיפרה כיצד כשאביה נפטר בכתה בפעם האחרונה וכך ייבשו דמעותיה, וכתיכוניסטית הייתי מוטרדת שמא דמעותי שלי התייבשו, כי אני ביקרתי בגיא ההריגה ובמקומות הזוועה והיה בי רק אבל יבש. אבל כשהגענו לורשה והמדריכה דיברה על המורדים הגיבורים שלא 'הלכו כצאן לטבח' בכיתי, מכעס.

חשבתי על כל בני המשפחה שלי. האם סבתא רחל לאה לא הייתה גיבורה? האם לסבא ישראל עם 13 ילדים הייתה אפשרות למרוד? האם פירושקה היא לא יותר מצאן לטבח? ומעבר לזוועות והמלחמה-מה עם התרבות העשירה, הקהילות הגדולות עם המסורות הארוכות, שנמחקו ואינן?

למשך תקופת השירות בצבא ובתנועת הנוער התרחקתי מהנושא, אבל השואה חזרה להעסיק את מחשבותיי דווקא כשהכרתי את שותפתי לחיים. אישה מלאת אהבה וגרמניה. הביקורים התכופים באירופה החזירו אותי לסיפורים שהייתי שומעת בילדותי ולשאלות שהייתי שואלת.

בשנת 1987, קצת לפני נפילת מסך הברזל וברית המועצות, ביקרה סבתא בהונגריה לראשונה מאז המלחמה, לאחר מכן הפכה את הנצחת השואה למפעל חייה. היא אמרה לי כשהתחלנו לכתוב את הספר-שרדתי כדי לספר. בשנת 2009 היא הקימה את העמותה "למרות הכול" להנצחת השואה. וכך כתבה בימי הקמת העמותה:

"הקמתי את עמותת "למרות הכול" בתקווה שעמותה זו תאפשר לי להציג את עבודותיי במרכזי חינוך ותרבות. לדור הזה, ודרכם לדורות הבאים, שיוכלו לחוות ולהזדהות עם מלחמתה של ילדה, שאולי נשארה ילדה עד עצם היום הזה".

כשכתבנו יחד את הספר הזה, ניסיתי להבין איך נראתה הילדות ההיא, התרבות שנמחקה במהלך המלחמה, ומה נשאר ממנה כשסבתא ואחיה היטלטלו במחול השדים הבוער על אדמת אירופה. אני מקווה שהספר הזה יביא לאור את הגבורה שבאהבה. גבורת ההורים המנסים לגונן על ילדיהם, האחים הגדולים שגם בשדות המוות קידשו את החיים, והאהבה לחיים של ילדה קטנה אחת, שהתעקשה לחיות.

חתמנו את הספר במילים:

סבתא ציירה כי חשבה שהמילים קטנות מידי כדי להכיל את הזוועה, בכתיבת הספר נוכחנו שעל אף קטנותן של המילים, יש בהן שליחות ונחמה. הסיפור של סבתא שלי שזור ברגעים האפלים ביותר של ההיסטוריה במאה האחרונה, ולמרות שהצלילה אליהם דורשת אומץ, כשאנחנו יודעים להסתכל לעבר בעיניים קל לנו יותר לקחת אחריות על העתיד. אנחנו שמחות על הזכות להוציא את הסיפור הזה כספר, ועל הזכות שאתם הקוראות והקוראים קראתם בו. תודה לכם. ולעילוי נשמות הנספים, ולחיזוק אלו ששרדו אך לעולם לא ישובו להיות כשהיו.