top of page

על הזיכרון

כשהייתי קטנה סבא וסבתא היו תמיד עסוקים ב"שליחות של סבתא להפיץ את סיפור החיים שלה".

אני זוכרת שכבר בתור ילדה תהיתי אם מתישהו גם לי יהיה "סיפור חיים" לספר עליו.

לא שחלילה הייתי רוצה לעבור משהו ממה שסבתא עברה.


סבתא וסבא שלי
סבתא וסבא שלי

סבתא מעולם לא חסכה בהרצאות ופעילויות, אין בן דוד שהיא לא הייתה בכיתה שלו (או במכינה או ביחידה בצבא), וכל החברים שלנו כולם שמעו את הסיפור מפיה לפחות פעם אחת. אם היו מציעים לה להגיע לאנשהו לדבר, היא בחיים לא הייתה אומרת לא, וסבא שלי יחד איתה.

אבל עיקר הפעילות שלהם הייתה במקום שעליו סבתא דיברה כשסיפרה על השואה,

גרמניה.

סבתא הציגה שם תערוכות, העבירה הרצאות, הקרינה את הסרט שצילמו-כולו עליה ועל הסיפור שלה, סבא והיא היו חוזרים, עייפים- "הרצינו מול 1000 תלמידים בשעתיים", "קיבלנו אות הוקרה", "יותר משני מיליון תלמידים בגרמניה צפו בסרט".


גם גרמניה באה אלינו- באופן כמעט קבוע היו מגיעים אורחים, כשהיינו קטנים היינו קוראים להם "גרמנים של סבתא", הם היו יושבים נבוכים בצד השולחן בארוחת שישי, ואנחנו הזאטוטים היינו מעיפים מבט, תוהים למה כל כך אכפת להם מישראל, ורצים לעניינינו.

אני זוכרת שפעם כשהייתי קטנה שאלתי את סבתא: "תגידי, את לא כועסת עליהם?"

וסבתא משכה בכתפיים. "השנאה מכערת את הנפש",

היא הייתה אומרת את זה קבוע בהרצאות, זה משפט שהולך איתה מאמא שלה.


אולי כאן המקום להגיד משהו קצת כואב ושנוי במחלוקת,

שככל שגדלתי- ובעיקר כשיצאתי למסע לפולין בי"ב, הבנתי כמה מקום יש לסבתא שלי להביא את הסיפור שלה בגרמניה לעומת המקום של זיכרון שואה בארץ.

שם הם רק חיכו לשמוע אותה, נתנו לה כבוד גדול ופתחו בפניה כל דלת שרצתה, הכירו את שמה, ראו בה אמנית מוערכת, צפו והקשיבו והזדעזעו אבל נשארו.


גם בארץ היו לה המון הצלחות- היא הציגה ביד ושם ובכנסת, הגיעה למאות תלמידים, אבל בישראל, שעשרים אחוז ממקימיה היו שורדי שואה, יש פחות מקום. אנשים מכירים את הסיפור מהבית, משווים סבל, רוצים לשמוע סיפור שישרת אתוס מאוד ספציפי של גבורה.


אחד הרגעים שהכי טילטלו אותי היה במסע לפולין כשהמדריכה הסבירה בגטו ורשה שכאן לא הלכו כצאן לטבח, ואני זוכרת שרק אז בכיתי- אבל מכעס, מה, סבא רבא שלי המבוגר שהיטלטל עם עשרה ילדים ברכבות, סבתא רבא שלי שהאכילה נזקקים ממנה במחנה, אחיותיה של סבתי- סבתא בעצמה, ילדה בת 12, הם היו צאן לטבח?


עד אז הייתי קוראת על השואה,

חוקרת אותה בעיניים של נערה,

וסביב המסע לפולין הרגשתי שמשחקים לי על הזיכרון,

שמלאימים אותו, שאולי מי שמספר לי את הסיפור רוצה שאני אנקט פעולות מסויימות,

אז התעצבנתי על המדריכה ובכיתי בורשה ואמרתי

"גם המשפחה שלי היו גיבורים שהם בכלל עברו את זה"

אבל לאורך השנים שבאו אחר כך כבר לא ממש רציתי להתעסק בשואה.


אבל אז.

הימים חלפו ואני הפכתי להיות זו שמביאה אישה מגרמניה לארוחות השישי.

 

במשך שנים סבתא אמרה שהמילים קטנות מידי בשביל לתאר את מה שקרה ולכן היא מציירת, אבל בשנים האחרונות הבינה שהמילים חייבות להיכתב.


ובנות הדודות שלי גייסו כסף להדפסה וסבתא ואני כתבנו ביחד ספר על הסיפור שלה.


בספר הזה, "למרות הכל ניצחתי" ניסיתי לחקור מחדש את הסיפור של סבתא, את מה שהיה לפני שהעולם התהפך, לנסות לעשות לי סדר במה קרה שם ולברר מה קרה אחר כך, ואיך היא הצליחה (והאם היא הצליחה) לקום מהטראומה הזו.


ואני חושבת שבימינו שכל כך הרבה מאיתנו מסתובבים עם כאב חד ובלתי נתפס של מלחמת השביעי באוקטובר, חשוב שנדע לגעת בזה,

ושנדע להציף ולדבר ולגעת במושג הזה טראומה, לתת לאנשים לספר.


גם אם אין שם משל ונמשל וגם אם זה קרה לרבים כל כך, ולא להאשים את הקורבנות, להיות רכים לעצמנו גם מתוכנו, ולא להשאיר את הפירוק של הכאב לאומות העולם- הצבר המחוספס שאנחנו צריך לנסות בעדינות לקלף את הקוצים.


אבל רגע חזרה לאומות העולם,


שהאמת שהן הסיבה שאני מעלה את הנושא ביום חול שכזה:

חברים טובים של סבתא ששנים פעלו כדי לעזור לה להפיץ את הסיפור שלה, ובראשם וילפריד מעמותת פייגנבאום והצוות הנהדר שלו, חברו להוצאה לאור מוריה של טימו רולר- אלו אנשים שמתנדבים ומבקרים בארץ עשרות פעמים, נותנים מכל הלב כי חשוב להם והם אוהבים את ישראל כמעט יותר מאיתנו, ובזכותם הספר של סבתא זמין בגרמנית.


עכשיו כל ידידיה הרבים של סבתא יכולים לקרוא אותו, וגם כאלו שלא פגשו את סבתא יוכלו להכיר את הסיפור שלה, ואפילו אני מתכננת לטוס ולהמשיך את דרכה, ולספר בעצמי את הסיפור שלה בבתי ספר, ולדבר גם על איפה זה פוגש אותנו בתור דור שלישי.


ואתמול טימו, המוציא לאור היקר של הספר, שנמצא בעיצומו של ביקור חפוז מאוד בישראל- הגיע לפגוש את הנשיא הרצוג.

הוא נתן לנשיא את הספר.

כתבנו לו כך:

לכבוד הנשיא יצחק הרצוג,

אנחנו שמחות שהספר הגיע לידך, ומקוות שזו תהיה תזכורת מועילה

-       ליכולת הלאומית והאישית לקום מעפר

-       לכך ששנאה מכערת את הנפש

-       לסיבה לשמה הוקמה מדינת ישראל

-       לכך שצריך להחזיק בזיכרון, גם כשהוא אפל.


ree

שנדבר?

יעל עצמון שנדבר
bottom of page