הם חוזרים הביתה

כל המילים בעולם

לא יוכלו לתאר

מה שקורה

בלב של עם

ברגעים

שבהם השכול

מסתחרר עם החיים

והאור

נושק לאובדן

הוא תופס את מקומו

לרגע קט

כשרוצים הביתה

אבל הבית לא נמצא

כותלי החיבוק

הם הבית

שאפשר

החטופים חוזרים, ובא לי פשוט לכתוב את זה 2000 פעם. ובא לי לכתוב את צמד המילים האלו ככמות החטופים שהיו, ככמות המשפחות השכולות, ככמות הנשמות האבודות, ככמות אלו שניצלו כחוט הסערה מן המוות. האם כולנו, במידת מה, ניצלנו מן המוות ביום הארור ההוא?

כן.

כל ישראלי יודע שהאסון יכל לדפוק, ודפק, על הדלת שלו גם כן. לא נהיה מי שהיינו.

הדמעות באות אל העיניים ולא עוברות את שערי העפעף. מותר כבר לבכות? כבר אפשר?

אסופים ופונקציונלים צעדנו. לכיכר, לבסיס, למוצב, לשדה התעופה, למכולת.

שנתיים עם פציעה חמורה ומשקל עודף של חיים שניתן וצריך להציל, ושלא ניתן לדמיין את קורותיהם במחשכי מנהרות הגיהנום.

ניצלו. אלו שהיה אפשר, נכון לעכשיו. ובשולי הרגע מחשבה מייסרת שאני לא רוצה לקלקל איתה, על מי שאפשר היה להציל קודם.

מה יקרה עכשיו, כשאנחנו יכולים להשיל את המשקל, של אחינו הנתונים בצרה ובשביה?

האם הפצע יתרפא?

המשפחות יתחבקו, קודם כל.

ויקרו וצריכים לקרות עוד הרבה דברים לעם שלנו, למקום הזה, לאדמה הזו שראתה כל כך הרבה דם.

אבל קודם כל המשפחות יתחבקו.

אתמול כשלא נרדמתי הסתכלתי לשמיים, היו המון כוכבים פתאום מעל תל אביב.

כמה מוזר.

הכוכבים האלו ראו אינספור מיתות ואינספור לידות, מלחמות הם גם ראו הרבה,

עקובות מדם.

כל אותם שהלכו בטרם עת והותירו חלל וכאב ופצע עמוק, בעיני הכוכבים הם פשוט היו כאן ואינם, ומה שהותירו מאחוריהם בטל באלפי שנות אור.

אבל אנחנו חיינו קצרים, ויפים ויקרים,

ואהבותינו עמוקות

ובהתאם,

החיבוקים שלנו צריכים להיות ארוכים.

אני לא יודעת מה יקרה עכשיו, ואני כותבת את המילים האלו ב13.10.2025, בשעה 10:57 בבוקר- 13 חטופים חיים מועברים לידי הצלב האדום, מתחילים לראות תמונות של 7 שורדי שבי פוגשים, לראשונה בחייהם החדשים, את הצבא.

אני כותבת את זה כי הרגע הזה ההיסטורי היה נראה כמו חלום רחוק מאוד במשך שנתיים,

אני כותבת את זה כי שנתיים הסתובבנו כולנו עם מועקה,

וממש ממש ברגע הזה, או אולי בעצם בכמה ימים האחרונים, היא עולה אל הגרון, רוצה להשתחרר מאיתנו,

שיוכלו כבר הדמעות לעבור את מחסומי העפעפיים על כל מה שאיבדנו,

ועכשיו אפשר לרגע קט לשחרר את האסיפות.

וכשחלום מתגשם והכל מתהפך, לוקח רגע להכיל את השינוי, והרגע הזה מורכב מלוגיסטיקות פשוטות שנראות יום יומיות- רכב, משקפי שמש, חיבוק.

וברגע הזה אפשר להרגיש לרגע תקווה אמיתית, שמכאן יהיה יותר טוב,

ולזכור את מה שיודעים הכוכבים-

מושלם לא יהיה לעולם.

אבל המשפחות יתחבקו, קודם כל.

וגם אנחנו נחבק את עצמנו וכדאי שנמצא בנו רוך

כי הכוכבים יודעים,

שתם ולא נשלם,

אז מוטב להאריך בחיבוק.

החיבוקים שחיכינו לראות