התהפכה לי הבטן-דיווחים על החולי

רציתי לשתף איתכם טקסט שכתבתי בפברואר 24, חמישה חודשים לתוך המלחמה.

___

מאז תחילת המלחמה מתהפכת לי הבטן.

היא כבר התהפכה לי בעבר, והתעקשתי להחלים, והצלחתי, אבל איך לא תתהפך לי הבטן כשזה מה שמנגנות החדשות?

בשבוע הראשון קמתי כל בוקר בלי מטרה, עצבנית, מפוחדת. כולם התחילו להתנדב אבל אני לא הצלחתי, כי הבטן התהפכה.

תמיד כשמתהפכת לי הבטן זה מתחיל מהראש. או מהלב, אחד מהם, שאחראי על בטן שמתהפכת. חשבתי שאולי יעזור לי להיות מועילה, כי כולם מסביבי אמרו שזה עוזר להם לעזור.

רציתי לעזור במשהו שאני עושה ביום-יום, כמו מילים, אז ניסיתי לעזור ולראיין ניצולים.

הם היו מלאי כוח, הם היו מרשימים, בעיניים הפצועות אפשר היה לראות איך הם מסתכלים קדימה, להחלים. ורציתי לעזור להם, והרגשתי שאולי אני יכולה, אבל כל פעם אחר כך, כשחשבתי שוב על הסיפורים, הבטן התהפכה.

אז הלכתי למילואים, פתום אחרי עשר שנים חזרתי למדים.

הבטן שלי התנהגה יפה, עד הקצוות. תמיד ביום האחרון היא הייתה שולחת אותי הרבה יותר לשירותים הציבוריים.

זה לא נעים כשמתהפכת לך הבטן במקום שבו נייר טואלט הוא חלק מהריצוף, כשתמיד יש מישהו שאת מכירה בתא ממש ליד, או לא מכירה, אבל תמיד יש שם מישהו, והכיורים סתומים.

וזה כמובן בהנחה שיש זמן להגיע לשירותים. אבל אלו רק הקצוות, חשבתי לעצמי. תוך כדי, אולי דווקא הבטן שלי אוהבת את זה שאני שם?

אבל כשחזרתי הביתה הבטן שלי התהפכה והתהפכה והתהפכה שוב, כמו מכונת ברד, כמו מערבל בטון ריק, זה עשה לי בחילה, זה עשה לי כיווצים-כאילו נסחטות לי המעיים. שכבתי על הספה בסלון, מול הטלוויזיה, וניסיתי לקום ולעשות משהו, כי חייבים לעשות משהו, אבל לא יכולתי, אז כיביתי את הטלוויזיה.

הלכתי לרופאה, היא הסתכלה בצער על הנתונים ואמרה לי מה שכבר ידעתי. "הבטן שלך מתהפכת". היא הציעה לי תרופות, אבל אני אמרתי שאני מתעקשת להחלים.

הרופאה שלי לא התלהבה, אבל אני יודעת שאם אני אקח תרופות לבטן, כשהיא תתהפך לי, זה יצא בגוף במקומות אחרים.

ככה לפחות, כשהבטן שלי מתהפכת, אני יודעת מאיפה זה מתחיל ואיפה זה יגמר.

ואני רוצה ללמוד איך הבטן שלי לא תתהפך עלי, איך לנשום עמוק ולהשאיר אותה במקום, כי אחרת היא תתהפך לי בכל פעם ש... שמה? את חושבת באמת שזה יכול לקרות שוב? אולי לא, אבל אני צריכה משהו שיגן על הבטן מהראש והלב שלי.

נתנו לי בינתיים כדור פלא, לעצור את המערבולת והסערה, אני לוקחת אותו רק לבינתיים, כדי שהגוף יוכל להתרכז בהחלמה. הבטן מיד האטה, ואיתה גם אני.

שלושה שבועות של שפעת.

בלילות אני מתעוררת מסיוטים, לפעמים אישתי מחליפה גוף עם רוצחת סדרית מהנטפליקס, לילה אחד הייתי הארי פוטר, ווולדמורט תקף אותי כי הוא ניסה לקחת את אבן החכמים שהייתה הבקבוק החם שלי, לילה אחר הייתי במחנה ריכוז.

פעם ניסיתי להגן על אדם אהוב מבדיקה פרוקטולוגית.

לפעמים, בחלומות שלי מופיעים האנשים שאני כל הזמן רואה בטלוויזיה, בעיתון, באינסטגרם. כשאני סוגרת את כל אלו ומחליטה לצאת מהבית אז אני רואה אותם ברחוב, על חלונות ראווה, קירות, מודעות. החטופים בחלומות שלי הם פרטיזנים.

בחור ג'ינג'י מנהל מערך סוציאלי לגניבת ציוד צבאי מתחת לאף של הנאצים. תאומים אבודים הולכים במדבר, ורק כשאני קמה אני נזכרת שאיפה שהם באמת עכשיו יותר גרוע מהסיוט שלי, אז אני עושה סיבוב בבית, כדי לצאת מהחלום, וחוזרת לישון.

בבוקר אני מתעוררת מכוסה זיעה קרה, אחרי מאבק בשמיכות. אני מתפשרת על החולצות פיג'מה שלי, כי כבר לא נשאר לי מה ללבוש. אבל ברור, אין מה להתלונן על זה.

הבטן שלי מתהפכת, אבל נשארת בשלה, בגלל הכדור, או אולי בגלל שלמדתי, אני לא יודעת.

המדקרת שלי אומרת שזה טוב כי אני מוציאה רעילות. הפסיכולוגית שלי מבקשת ממני להיזכר בילדה בת השש שהייתי, התזונאית החדשה שהלכתי אליה הסתכלה אלי במבט חמור.

"אם את רוצה להבריא, אין יותר שניצל. את חייבת להתאפס על עצמך!" היא אמרה לי, להדק את החגורה שכבר על החור האחרון.

זה בלתי נסבל לשלם לאנשים שיגידו לך לסבול.

כולם אומרים שרזיתי, הדודים, חברים רחוקים, המוכרים בשוק.

'נהיית חצי!'

וזה מוזר כי מבחינתם זו איכשהו מחמאה, אז אני ממלמלת תודה, אבל שזה כי מתהפכת לי הבטן. והם מחייכים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם כי הם כאילו ניסו לתת לי מחמאה ואז אני נופלת עליהם עם הכאבי בטן שלי, ואז אני מחייכת ומחלצת את השיחה, אומרת איזה משהו על זה שזו תקופה כזו שהבטן מתהפכת לכולם, או הולכת משם פשוט.

מקיפה את פרק כף היד שלי בין הזרת לאגודל, ומבטיחה לעצמי לברך כל קילוגרם שיבוא, רק שהבטן תתייצב.

בינתיים אני עושה מדיטציות, ולא אוכלת גלוטן.

עם אלכוהול הפסקתי כבר בסיבוב הראשון שבו התהפכה לי הבטן, לפני כמה שנים, אבל הדבר היחיד שמרגיע אותי זה אטלס כרטא ישן וגדול שקיבלתי לבת מצווה ולא נגעתי בו 20 שנה. כשהחדשות נוראיות ומצמררות אותי, ואני מרגישה בפנים שוב את התנועה, אני פותחת אותו בעמוד רנדומלי, גירוש ספרד או הפרהוד או סתם איזו גלות בבל.

"את רואה?" אני אומרת לאישתי. "זו לא פעם ראשונה שליהודים גרוע, בסוף תמיד איכשהו החיים ממשיכים." והיא מהנהנת, ומדליקה טלוויזיה.

אני סותמת אוזניים והולכת למקום שאני לא אוכל לשמוע בו את המציאות. אני עולה למיטה שלי, אולי אפשר להתחיל הלילה את הסיוטים מוקדם. אני מניחה יד על הבטן התחתונה, ונושמת אליה עמוק, היא עושה סלטה, אבל כזו קטנה-רק ברכת שלום. עמוק מתחת אליה יהיה בסדר, אני יודעת את זה, אז אני לוקחת שוב נשימה עמוקה.

____

אני לא מאמינה שכל כך הרבה זמן אנחנו עדיין במלחמה הזו.

אני מפחדת לקרוא את המילים האלו עוד שנים, ושאנחנו עדיין נהיה בה,

ולצד זה אני מרגישה מחוייבת לקוות.

אל תישארו עם זה לבד.