מחשבות לכיפור

מאז שאני קטנה יום כיפור הוא אחד המועדים האהובים עליי עם לא ה.

אני אוהבת את איך שכל הכבישים נרגעים, אני אוהבת לראות אנשים באים בלבן מ או אל הבית כנסת, אני אוהבת לצום, והכי אני אוהבת חשבון נפש.

מאז גיל 12 אני צמה, ומנצלת את היום הזה כדי ללכת בשרוואל ובגדים מתנפנפים כאילו נחתתי מהודו אתמול, עושה רשימות לעצמי ומהמהמת "המממ חשבון נפש... הממממ חשבון נפש".

זה מעניין, כי הילדה שהייתה צמה כשכל החברות מהמושב היו נוסעות באופניים התרחקה מהיהדות באיזשהו שלב כשהיא יצאה מהארון, נפער ביני לביני פער- כאילו, לא ידעתי אם היא תקבל אותי ורציתי להיות זו שלא מקבלת אותה ראשונה. אבל איכשהו דווקא מאז שהלב שלי בחר באנה יש בינינו התקרבות מחדש, כי אני כל הזמן מסבירה, לה ולעצמי, למה זה חשוב לי.

אז איכשהו יצא שחשבון נפש זה אחד הביטויים הראשונים בעברית שאנה למדה.

גם מאז שאני עצמאית ורוב היום גם ככה יושבת וכותבת ומתנהגת כאילו נחתתי מהודו אתמול, אני מתחילה את החשבון נפש הזה מסוף אוגוסט, וגם עושה אחד לכבוד ראש השנה הלועזית, ופסח, וסיום שנת הלימודים. שלא לדבר על חשבונות נפש קטנים, מאזן כזה, של מה שעשיתי ובעיקר מה שלא.

אבל תכל'ס, השנים האחרונות לפקפק ברעיון הזה של חשבון נפש.

אני לא בטוחה שאנחנו מסוגלים לשאול את עצמנו כמה אנחנו מוסריים,

אנחנו שואלים את עצמנו במקום כמה אנחנו מוצלחים.

עברנו שנתיים מחרידות בעם שלנו, ויש מצד אחד תחושה עמוקה כמו תהום של חוסר אונים מול זה, לעומת רשימות ארוכות של דברים שאפשר לעשות. רוב הזמן אנחנו ניצבים מול בחירות של רע מול רע.

החדשות מרתיחות את הדם והופכות את הבטן, מבחוץ מסתננת תמונה של ההרס העצום שקורה בעזה כרגע, אבל הדם של הקורבנות שלנו עדיין לא התייבש. השברים של מי שהיינו מפוזרים מסביב. באמת הימים הנוראיים.

אנחנו מנסים להיאטם ולהישאר בחלקת האלוהים הקטנה שלנו עד כמה שאפשר, אבל מרגישים אשמים. ולכן נבטיח לעצמנו לצאת יותר לרחובות, להיות יותר מעורבים. נבקש סליחה ממשפחות החטופים, ובין שיניים חשוקות ובעיניים שונאות נסנן על המנהיגים שלנו- אנחנו מקווים שהם עושים את החשבון נפש שלהם.

בא לי להגיד- ברור שלא. אבל זה לא נכון, וזה מקטין משהו שאנחנו חייבים להבין כמה הוא גדול-

הם עושים חשבון נפש, פשוט, בחשבון יוצא שהם סך הכל די סבבה, כי הם כבר שנתיים מצליחים.

מצליחים לטרפד עסקאות ולהמשיך את המלחמה ולהעביר כספים ולהישאר על הכיסא, והאמת שהסיפור הוא אחר- ורגע, אני כל הזמן נסחפת לכתוב על פוליטיקה ודברים שאני רוצה להגיד ותסכול שאני רוצה לפרוק, אבל תכל'ס אני חושבת שאני מבינה יותר דמויות ואת האדם האחד מאשר את הזרם הגדול, ועל זה הייתי רוצה לכתוב,

על זה שהאדם האחד הזה לא מערער על הערכים שלו, שמוציאים אותו לדרך.

אף אחד לא אומר "וואי, אולי ביטחון זה אוברייטד", או "אחדות זה לא כזה חשוב", אבל רגע, שוב אני נסחפת לדבר על הגדול- גם ברמה האישית אם אנחנו מנסים להגשים את עצמנו, אנחנו לא נסתכל אחורה על השנה ונשאל- האם היינו צריכים לנסות להגשים את עצמנו?

אנחנו נשאל את עצמנו עד כמה הצלחנו בזה.

ואם חוזרים לנושא ממנו אין לחמוק, גם כשאני ממש מנסה, אנחנו נרגיש אשמה עמוקה שעדיין לא הצלחנו לסיים את המלחמה הזו. נגיד שנכשלנו, סליחה שנכשלנו, אבל מי שהיה אקטיבי מול הדבר וטרפד עסקאות- לא יגיד סליחה שהכשלתי, הוא יכול להסתכל על זה כהישג- זה תומך את תפיסת העולם שלו, שלפיה עסקאות מסוכנות לבטחון ישראל. (או לבטחון הכיסא שלו, אבל זו כבר תפיסת עולם צינית לי מידי)

בכל אופן.

אז איך אפשר כן לעשות חשבון נפש? האם בכלל אפשר להישיר מבט לבליינד ספוט הזה, שנקרא תפישות העולם שלנו, ולבחון אותן באמת ולעומק פעם בשנה?

שאלה טובה. אפשר לנסות.

אפשר לנסות להסתכל על כל הערכים שמובילים אותנו, באמת להקיא על הדף את כולם, מרעות דרך שלום ועד בריאות והגשמה עצמית, ואפשר לנסות לראות איפה הערכים האלו מתנגשים, באיזה פעולות.

אפשר בכללי לרשום את הפעולות שעשינו בשנה האחרונה, ומה מילא את הזמן שלנו, ולבחון את עצמנו על הניסיון ולא על ההצלחה. מה ניסינו לעשות? את מה דחפנו קדימה?

אפשר לנסות לעשות תרגיל, ולהסתכל על עצמנו מנקודת מבט חיצונית, של אנשים אחרים, קרובים, רחוקים וזרים מוחלטים, ולחשוב- איזו דמות אנחנו משחקים בחייו של אותו האדם? האם אנחנו בטובים או ברעים? איפה אנחנו עומדים בין הבנאדם הזה לבין הרצונות והצרכים שלו? עוזרים לו או מונעים ממנו אותם?

ואפשר גם, ולדעתי הכי כדאי, להחליף את האשמה באחריות.

אתמול בבוקר, כשעוד היה נראה שממש עכשיו נחתמת עסקה שמסיימת את מלחמת הבלהות הזו, התעוררתי בבוקר עם השיר בראש של "אני נולדתי לשלום" של עוזי חיטמן. גדלתי על השיר הזה וזה הצחיק אותי אז שמתי אותו, ובמוח החצי ער של הבוקר התחלתי לחשוב שאולי אני שומעת אותו בגלל התקווה הזו שהעזה להתעורר, להגיד יואו, אולי זה כן קורה? וחשבתי על כמה חשוב זה להעז לקוות, וכמה קיטשי ומנותק השיר הזה נשמע פתאום, ואז ירדתי למטבח והשמעתי את השיר לאנה, ואיך שעמד לי על קצה הלשון התרגום שלו עלו לי דמעות והתחלתי לבכות בשמונה בבוקר.

די, אני כל כך רוצה שהמלחמה הזו תיגמר, וכשהפסיכולוגית שאלה אותי למה, עניתי בלי לחשוב שנמאס לי להרגיש אשמה על זה שאני חיה, ואז היא עצרה אותי, וחשבנו ביחד מה זה אומר. ואני חושבת שבכולנו יש אשמת ניצול- דורות לאחור וגם כזו ממש טרייה שלנו, שצצה בכל פעם שאנחנו חיים את החיים שלנו כשבחוץ יש את המלחמה הנוראית הזו, מקווים שהיא לא תדפוק לנו בדלת.

וניסיתי להחליף מילה, ובמקום להגיד שאני לא אשמה שאני חיה,

להגיד שאני אחראית שאני חיה.

ואם תנסו את זה, להחליף את המילים "לא אשמה" ב"אחראית" הופך אותנו להרבה יותר גדולות וחזקות. הנה, איפה עוד אני יכולה להרחיב את הממלכה שלי, ואיך אני יכולה להפוך אותה ואת החיים שלי למשגשגים ומיטיבים יותר, ואם אני אחראית לזה שאני חיה, אז מה זה אומר, ומה עליי לעשות כדי לחיות את זה יותר טוב?

אז זהו, כמה מחשבות לכיפור. מקווה שהן אולי יהדהדו בכם משהו טוב כשתסתובבו ברחובות הריקים היום, ואולי כשתשבו עם עצמכם ותחשבו- איך אפשר להיות טובים יותר בשנה הבאה.

חתימה טובה ובשורות טובות לכולנו.

אוהבת

יעל