על תקווה (ואומנות)

לפני כמה שבועות ישבתי עם במאי מוכשר שאני מלווה את הסרט שלו, ודיברנו על הגיבור. אני חשבתי שהגיבור כועס, אבל הוא אמר שהגיבור מתוסכל. 

"תסכול," ניסינו להגדיר, "זו אכזבה מתמשכת מהפער בין המציאות למציאות הרצויה."

יצאתי מהפגישה הזו והמשכתי לחשוב על תסכול. הימים ימים קשים של מלחמה מתמשכת, גם ברמה האישית אני לא תמיד מרגישה שאני כבר נמצאת איפה שהייתי רוצה להיות. התסכול בהחלט נמצא. ומעבר לזה שעצם היותו מזכירה את הכאב בין המצוי לרצוי, גם הנוכחות שלו עצמה היא לא כזו מרנינה.

ואז חשבתי על מושג אחר, על תקווה. 

אם תסכול הוא אכזבה מתמשכת מהפער בין המציאות למציאות הרצויה, אז תקווה היא כמיהה לכך שהמציאות הנוכחית תהפוך להיות המציאות הרצויה.

תקווה זה רגש (רגש? פעולה?) שאני עושה מאמץ כמעט דתי שילווה אותי, במיוחד בתקופות כאלו. אני עושה השתדלות, כי אופטימיות היא שריר שאני מנסה לפתח כדי שיהיה לי נעים להיות בחברתי, אחרת אני בלתי. ובמשך מרבית חיי, האמנתי שזה גם התפקיד של אומנות- לנסוך אופטימיות.

במשך שנים כשהייתי רואה סרטים או קוראת ספרים עצובים מידי שמסתיימים בלי שום פתח לגאולה הייתי מתבאסת, מתעצבנת-כועסת באופן אישי על האומן! החיים קשים גם ככה, למה להפיץ את הייאוש הזה? 

זה לקח תואר בקולנוע ומסע אישי חבוט ומטלטל של העשור וחצי האחרונים שהבנתי שכדאי להשאיר מקום גם לרגשות האחרים, ולמרות ש, אם נצטט את פרס, "אופטימיות היא תוכנית עבודה", לא תמיד אנחנו צריכים לעבוד, לפעמים אנחנו צריכים פשוט להיות, וכאחת המלוות הותיקות ביותר של הקיום האנושי, לאומנות יש מלא פנים ושליחויות אחרות מלבד לעבוד בשירות המתוסכלים.

כל אומנות מקרבת את הגאולה בעיני האמן- קוראת לפעולה, משקפת מציאות, משחררת כאבים, או אולי-מקרבת אליו עצמו את הגאולה האישית. היא מעשה כמעט דתי, או שהיא מעשה של אמת. לפעמים היא נעשית מתוך עבודה של שנים ולפעמים ממש כבדרך אגב, ולמרות שאני בוחרת כל יום לעסוק באומנות ובמילים נראה לי פתאום שהדי-טור הזה על מה זה אומנות לא מתאים כאן, כי למה לקפוץ מעל הפופיק ואמנות היא פשוט מלא דברים.

אני עדיין אוהבת לעשות את האמנות שלי בכוונה שהיא תביא תקווה.

גם לפתוח בלוג זה מעשה של תקווה. כאן המקום לדיסקליימר- זה מעשה של תקווה שעשיתי לא פעם (באדיבות ישראבלוג) כי קיוויתי להיות מובנת, נראית. זו תקווה שיקראו, תקווה להכרה, תקווה ליצור ולתת שער לעולם שלי.

אבל מעבר למשקל ה"תקווה" שהמעשה הזה שם על העולם, אני רוצה לשים כאן באופן לא מחייב בפוסט הראשון שבבלוג החדש שבאתר החדש שלי את התקוה לעצמי, שבאופן מתמיד יהיה לי משהו להגיד ששווה להגיד, ושיהיה לי האומץ להגיד אותו. 

והנה אני, אוחזת בבלון התקווה.

אני מקווה שהוא לא יתפוצץ עליי, אבל מאמינה שכנראה בשלב מסויים ובאופן מסויים הוא בטוח כן, כי ככה זה בחיים- וזה בסדר. ואולי יהיה כאן גם קצת תסכול, (הנה אני מתחמקת בזהירות מלהכריח את עצמי כל הזמן לעבוד על אופטימיות) אבל אני חושבת שתסכול ותקווה חיים ביחד, אני חושבת שהם אפילו אחים, כי שניהם נולדו מהפער.

ואת הפער הזה בין המציאות הרצויה למצויה אני ואנחנו מצמצמים כל הזמן, וכמו שביל מתפתל שנגלה ונחשף למי שהולך בדרך-ככה גם הפער כל פעם נגלה מחדש כשאנחנו חושבים שהשלמנו אותו, וברגעים צלולים אני מקבלת בהשלמה, שמחה ותקווה את העובדה הנצחית והיפה הזו, שהפער הוא בעצם השביל. 

עד הפעם הבאה,

יעל