להישאר על המגרש
- 26 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
בחטיבה ובתיכון הייתי שחקנית כדורעף.
אני לא אגיד שזה היה הכי כיף בעולם, אבל זה היה הכי כיף בעולם בדיעבד.
אני חושבת שכשאת נערה הראש עסוק בכל כך הרבה דברים שאין פנאי להרגיש דברים קטנים כמו כמה כיף זה להצליח להנחית, או להגיע לכדורים קשים, או לסיים אימון מוצלח מזיעה בחדר הלבשה.
אפילו לסיים אימון פחות מוצלח, אבל לדעת שיש לך קבוצה,
וגוף שיכול לרוץ ולקפוץ ולהכות בכדור.
הרומן הזה נהיה מורכב כשבאיזשהו שלב התחילה לי חרדת משחקים.
באימון הייתי מצויינת, ברגע שזה נהיה משחק איבדתי את היכולת להכניס את הכדור למגרש- כל הסרבים בתוך הרשת, ההגשות מבולבלות. אני חושבת שמרוב שפחדתי שיראו אותי מנסה ונכשלת, הכשלתי את עצמי.
אני מניחה שזה טבעי כשאת בת 16 וכל החיים מרגישים כמו רחש בחש אחד גדול.
אבל זה גרם לי להפסיק לרצות להיות על המגרש.
ולפרוש מכדורעף.
ומספורט בכלל.
בגיל 26 הייתי בטוחה שכדורעף הייתה אהבת נעורים חולפת, אבל בימי הקורונה, כשהחלמתי מהתקף הקרוהן הראשון שלי, זה חזר אלי בבום.
יצאתי יום אחד לטיילת וראיתי חבורת נשים משחקות על החוף. כל כך רציתי להצטרף אליהן, מבחינתי מצאתי את הקבוצה האבודה שלי.
לקיץ וקצת, זו הפכה להיות אובססיה.
כל יום יכל להיות משחק וכל יום הייתי מוכנה, הרצון הזה כל הזמן לשחק הוא כמעט כמו התמכרות. פתאום, אחרי מלא זמן של חולי, הרגשתי את הגוף שלי חזק, מסוגל להכל. פתאום הוא חזר להיות חזק, גמיש, חיוני-
עד שזה דעך,
הן לא יכלו, ואז אני לא יכלתי.
ואז נרשמתי לחוג שהייתי אמורה להתחרות בו שוב ולא רציתי, ובעיקר הפסקתי כי היה לי פחות כיף, חרדת המשחקים צפה מחדש, וככה הכדורעף שוב נעלם והתפייד לו מחיי.
אבל כבר ראיתי כמה טוב זה עושה לגוף שלי, ואחרי ההחלמה מהסיבוב האחרון של הקרוהן שבא עם השביעי באוקטובר חזרתי שוב.
כמו לחזור לרכב על אופניים הרבה זמן: זה מרגש, מסעיר, מלא אושר ואז בום נופלים.
או במקרה שלי: נתפס לי הגב לשלושה חודשים.
בפעם הבאה שחזרתי, חזרתי לאט.
זה קשה להבין שהגוף לוקח לו זמן לשוב לאיתנו, אני מבינה שאני כבר מבוגרת יותר ומקנאה בעצמי של התיכון שהצרה הכי גדולה שלה הייתה לנקוע קרסול.
אבל אני גם חכמה ואחראית יותר: אני יודעת שלשחק זה הרבה יותר מריצה והנחתות והצלות, זה כושר, זה תכנון, זה שגרה נכונה, זה להסכים להיות שם גם כשזה לא מושלם.
הכדורעף, שכרגע אני בהפסקה כפויה ממנו בגלל המלחמה, גרם לי להרגיש את הגוף הרבה יותר בנוח, גם על הבמה.
בכלל, יש כל הזמן הקבלה בין המסע שלי עם הכדורעף למסע שלי בסטנדאפ.
גם עם הסטנדאפ הפסקתי אחרי השביעי באוקטובר, וחזרתי בהחלמה מההתקף.
גם סטנדאפ זה כושר, גם זה סוג ספורט שהתחלתי והפסקתי ואז חזרתי, והנה חזרתי ופתאום אני מבינה את המהות- התקדמות אחראית ובנייה,
אבל יש משהו עוד יותר חשוב, אולי הכי חשוב, שהיום אני מבינה לגבי שניהם:
זה לא הניצחון, זה עצם המשחק.
החרדת משחקים שהייתה לי בתיכון מזכירה את הרגע הזה של העלייה לבמה,
אלו אותם השרירים, אומנות הלהיות ברגע הזה, ולא ברגע הבא או ברגע הזה שחלף רק עכשיו. שיראו אותי מנסה.
כושר ההקשבה לקהל והריכוז, גם בסטנדאפ זו קבוצה גדולה של אנשים שמתמסרת,
ברעיון או בדיחה שזרקת לחדר במקום בכדור.
להיות מיומנת כדי להוריד את הפאנץ', לדייק את המילים, ולא לבלבל רגל שמאל וימין.
ובכדורעף, כמו בסטנדאפ, אין דבר כזה מושלם.
כדורעף כמו סטנדאפ זה סטטיסטיקות,
אם בכדורעף זה כמה סרבים הצלחת להכניס למגרש מתוך עשר,
בסטנדאפ זה יכולה להיות השאלה של כמה מתוך הפאנצ'ים שלך באמת נוחתים נכון.
לפעמים יש משחק מושלם, או מופע מושלם, אבל וואו, כמה צריך להתאמן בשביל דבר כזה!
ותמיד יש לאן להשתפר, ובכמה מיומנויות במקביל:
האם את יודעת לענות גם לכדור שעף לפינה הקשה של המגרש? ולתשובה מפתיעה שמישהו זרק מהקהל? וכמה את בכושר, כמה את יודעת להחזיק על הבמה לעומת כמה את יודעת להחזיק על המגרש?
וזה לא פשוט, וזה יכול להיות מתיש לאללה ולא תמיד נוח, ולעורר שוב את חרדת הביצוע הזו- שיראו אותי חלילה מנסה ולא מצליחה.
באוקטובר, בסבב הרציני האחרון של החזרה שלי לכדורעף, ארגנו בקאנטרי טורניר. החלטתי לא להירשם- בשביל מה לחזור שוב לחרדות המשחק שלי, אבל בכל זאת להגיע, אולי יהיה לי מישהו לשחק איתו שם מחוץ לתחרות.
שיחקתי אולי לחמש דקות, בין המשחקים של הטורניר, בשאר הזמן הסתכלתי בקנאה בזוגות שנרשמו לתחרות, מפסידים.
מה שהופך אותי לסטנדאפיסטית, ולא לכזו ש'עושה סטנדאפ', ומה שהופך אותי לשחקנית כדורעף, ולא לאחת ש'משחקת כדורעף' זו ההבנה הזו, שיותר ממה שאני מפחדת להפסיד, אני מפחדת לא להיות על המגרש.
ובנימה זו, ובחשש והתרגשות (אבל יותר בהתרגשות),
בא לי לספר לכם שהשבוע למרות הטילים והמלחמה והבעסה הכללית, קיבלתי החלטה:
אני עושה את הצעד הבא שלי בתור סטנדאפיסטית, אני יוצאת במופע מלא.
עדיין אין פרטים, אבל אתם מוזמנים לאחל לי בהצלחה 3>
