איך התחלתי לעשות סטנדאפ

כשהייתי קטנה הייתי ביישנית אבל גם מצחיקה.

ביסודי הייתי יושבת בהפסקה ומנסה לקרוא ספרים, עד שחברות שלי היו גוררות אותי לשחק, ובאיזשהו שלב כשהייתי מרגישה בנוח והייתי יותר חופשייה, ואנשים היו צוחקים גם מדברים שסתם אמרתי ולא חשבתי בכלל שהם מצחיקים.

וגם תמיד היו קורות לי פדיחות, ואיכשהו בשלב מאוד מוקדם הבנתי שכשאני צוחקת עליהן אני גם מחזירה את הכוח לידיים שלי, וגם פותחת את הלב מול עוד אנשים.

אני מאמינה שזה איכשהו היה פועל יוצא של השיער, כי לא ידעתי לרסן או לסדר את האפרו הג׳ינג׳י שלי, וככה לא היה לי ממש איפה להתחבא.

לא עברה לי הרצינות, אבל עם השנים בכל פעם שהייתה לי הזדמנות ליצור משהו מטורלל או לעלות על במה הייתי עושה את זה, קצת בכדורעף אבל בעיקר בתנועת נוער, וזה היה איזשהו איזון עדין בין צהיבות ולדבר על רצח רבין, לבין לעלות חבורה של טרולים על הבמה ולהתחפש למכשפה משוגעת בחג מעלות.

ברגעים האלו הרגשתי כמו מלכה.

אני חולה על לצחוק, מאוד אוהבת לעשות את זה עם אנשים (כי לבד את מרגישה מטורללת) וזה תמיד עזר לי לנתב את שק הרגשות שלי ולהקליל לעצמי את הרגע.

אני לא אוהבת לצחוק את כל הדרך, יש שלב שבא לי לדבר בו ברצינות, אבל הרושם הראשוני זה תמיד הצחוקים.

שוב השיער,

אבל נראה לי שגם בגלל שאני מאלו שבטירונות כל הזמן צעקו עליהם להפסיק לחייך והייתי צריכה להסביר שזה הפרצוף שלי.

אז גם בצבא איכשהו קוטלגתי בקטגוריה של הליצנים,

הייתי נורא צבעונית בין אנשים ממש רציניים-גם בלי להתכוון, נראה לי שפשוט חשבתי וראיתי את הדברים אחרת, ולא כ״כ קלטתי את הקטע של המסגרת, ואז זה יצר כל מיני מצבים קומיים, לרוב זה היה בטעות ולפעמים מצחיק רק בדיעבד. (נגיד, לסגור 21 על פינקי הקומקום) אבל היו גם כאלו שיצרתי בכוונה, כמו כשגרמתי לכל המחזור שלי להתחפש לתיונים, אבל לגמרי ניצחנו בתחרות תחפושות.

מצד אחד צחוקים, מצד שני- למקום שהייתי בו בצבא הייתה מטרה מאוד מסוימת, וצריך היה בו חדות ופוקוס ומחשבה עמוקה וכבדה,

אז אמרתי לעצמי- היי, אני אחת האנשים הנורא רציניים האלו, לא? כאילו, לא סתם שמו אותי פה. בא לי שיקחו אותי ברצינות!!

זה בעיקר קרה כשנהייתי מפקדת ומרוב פחד לשבור את הדיסטנס והמרחק עטיתי שיריון, הייתי קרה, התאמנתי בלא לחייך-בטח יש מלא יתרונות להיות הרסטינג ביצ פייס, לא?

גיליתי שלא ממש.

זה ניתק אותי, עד שבאיזשהו שלב אמרתי לעצמי די, וחזרתי לנשום.

ואז לחייך

ואז לעשות פדיחות.

זה תמיד קורה לי בסדר הזה בדרך כלל.

לצחוק זה הפינג פונג שהייתי עושה עם העולם, בטיול זה לא היה מאוד בולט- כי הייתי לבד רוב הטיול ויעל הביישנית והרצינית הייתה על עמדת הדי-ג׳יי, אבל אח״כ בעבודה הראשונה שלי בהייטק בלי להתכוון מצאתי את עצמי עושה סטנדאפ על ניסיונות הונאה קנדים,

והיה לי ברור כל כך בשלב הזה כבר, שבא לי לספר סיפורים.

אז נרשמתי לקולנוע והתחלתי ללמוד, הכל היה כל כך רציני! וגם אני רציתי להיות רצינית כמו כולם, אז התאמתי את עצמי.

אחד הרגעים שאני הכי זוכרת מהלימודים זה שקיבלנו משימה לכתוב סצינה של הלוויה.

אני החלטתי שמישהי עושה הלוויה לאוגר של אח שלה מול המשרדים של הד ארצי כדי שיחתימו אותה על חוזה.

הקראנו את זה בכיתה וכולם התגלגלו מצחוק שהיא שרה שם ואח שלה המאבטח יוצא לגרש אותה מול המנהל שלו, אבל המורה, במאי מפורסם, האדים, הוא דפק על השולחן ואמר- אני!!! אני נתתי לך כאן רגע עמוק, אנושי, אינטימי, מרגש- ואת- את עשית ממנו קרקס!!!

הוא כבר ממש צעק עלי בשלב הזה,

יותר לא כתבתי קומי.

כאילו, תמיד היה יוצא לי, אבל ניסיתי שלא.

זה לא שאני לא מכירה אינטימי, עמוק, אנושי - מרגש! פשוט עד אז גם כשכאב לי, ישר חיפשתי איפה לצחוק בתור תרופה.

אני בהופעה הראשונה שלי

אני לא מסכימה עם הדרך הזו, אבל בשנים של התואר כאילו נלקח ממני נשק הצחוק, והייתי צריכה לנסות ללמוד להסתדר בלעדיו.

זה היה תרגיל טוב בלהתנתק מהציניות, זה היה גם בתקופה של הקרוהן ואז בכללל הייתי חייבת להתנתק מהציניות. זו גם הייתה התקופה של הקורונה, בקושי ראיתי אנשים. פיתחתי איזשהי חרדה חברתית,

ישבתי בבית, התגעגעתי לאנה, וכתבתי פיצר לסרט גמר, ארוך כבד ורציני על היציאה מהארון שלי.

ואז הלימודים נגמרו וזה היה ואקום

ולא היה לי מושג מה אני עושה עם עצמי עכשיו

כי אני רוצה להיות תסריטאית-מאוד, אבל איך מגיעים לשם? (אני עדיין לא בטוחה).

המשכתי להסתגר בבית ולכתוב את הסרט שלי ולהגיש לקרנות, באיזשהו שלב גם חטפתי קורונה (בתזמון מושלם, יומיים לפני החתונה של רון אחי) ואז בתקופה של הבידודים בכלל הייתי איזה חודש לבד בבית עם עצמי, ומידי פעם עוברת למה שאנה כינתה מצב עובר- כלומר על הרצפה לא מסוגלת לעשות כלום.

בדיעבד- אולי קוראים לזה דיכאון,

אבל יאללה, להקליל.

ואז קיבלתי איזו הודעת תפוצה על הרשמה לקורס סטנדאפ, מתחיל עוד יומיים.

לא יודעת איך ולמה אבל באותו רגע החלטתי להירשם.

באתי לא מצחיקה

ובלי ביטחון.

שכחתי שפעם הייתי מצחיקה והיה לי ביטחון,

אפילו לא ניסיתי להצחיק, ניסיתי להיפתח.

הייתי לוקחת את זה מאוד ברצינות- יושבת בבית כל יום וכותבת תרגילים, וכותבת מדם ליבי- כמו שלמדתי בתואר, ואיכשהו הכל היה על לסביות-אבל לא ממש מצחיק.

והייתי מביאה חומרים לכיתה, ולא ידעתי להגיש אותם, והגיחוכים היו מנומסים נטו, מידי פעם קצת צחוק,

למורה - נגה דאנגלי המלכה, היו המון טיפים טובים שגם אותם לקחתי מאוד ברצינות, את מי את מביאה לבמה? היא הייתה שואלת. מי הבנאדם הראשון שרואים כשרואים אותך? ועם זה לעבוד. וזה עדיין לא עבד.

והייתה אמורה להיות הופעה בסוף הקורס ואני נלחצתי והתרגשתי ולא ידעתי מה יהיה.

אבל שמחתי שלפחות האנשים אחלה ואני מרגישה איתם כבר בנוח.

ואז ניסיתי להזכיר לעצמי שפעם הייתי עומדת בקבוע מול אנשים, והייתי נהנת מזה לאללה

ופעם זה היה לי קליל לדבר מול קהל

ופעם הפינג פונג שלי עם אנשים לא היה לדבר על מערכות היחסים הפרוידיאניות שלהם, אלא לעשות צחוקים של החיים.

ואמנם כבר עברו די הרבה דמעות (ונוזלים אחרים, סליחה) בנהר של הבנאדם הזה שהייתי, והיום אני יודעת שאני חייבת להיות צינית פחות,

אבל אני גם יודעת ומאמינה שיש דרך למצוא את ההומור המגדיל, ושלצחוק זה בריא לאללה ושאנשים רוצים לצחוק ושאני רוצה לצחוק.

ואני זוכרת שביום של המופע סיום לא ידעתי איך זה יהיה, אבל אחרי כמה שבועות של שיעורים שבהם אני מרשה לעצמי להיות על הלואו, ושבהם אני מדברת עם אנשים מתוך יעל שהחיים כבדים לה, הגיע הזמן להיות יעל המחייכת.

הדבר העיקרי שאני זוכרת מההופעה ההיא זה שכל פאנץ פגע. עליתי כמו מי שרציתי להיות.

נזכרתי במי שהייתי ושכחתי מזמן, ואני זוכרת שנגה הייתה ממש מופתעת, מהפער בין מי שהייתי בחדר הכותבים לבין הבמה.

בכל הופעה אני צריכה ורוצה להחליט מחדש מי אני רוצה להיות, איך אני רוצה שההופעה הזו תהיה, ומעבר לזה שהחלטתי- להביט ולהקשיב ולהבין מי יושב מולי,

ואני תמיד נזכרת בילדה הפדחנית שהייתי שידעה בידיעה עמוקה ועליונה, שאם היא הצליחה לשבור איזשהו קרח אז אשריה וכפרה על הכבוד,

ולזכור שאיזה כיף.

ואני המון חוזרת להופעה ההיא.

לקריירת הסטנדאפ הלא מאוד ארוכה שלי עדיין, יש וכבר היו לא מעט עליות וירידות, ואפילו הפסקה מאוד ארוכה מאז התקופה שבה אשכרה התפרנסתי מסטנדאפ ועד היום, שחזרתי להופיע בבמות פתוחות, אבל בלי ספק, ההופעה ההיא בסוף הקורס שבה החלטתי לחזור להיות יעל הפתוחה והחייכנית הייתה הרגע שבו הדרך הזו התחילה.

ולפעמים אני על ההיי, ולפעמים לא, אבל אני יודעת שאני מרבה צחוק בחיי ובעולם🩷

אז הפוסט הזה מוקדש להופעה הראשונה שלי- מה הקשר לסבית