No Tener Miedo
- 31 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
(כתבתי פעם שיר בכותרת הזו, אבל עוד לא הצלחתי להוציא אותו. אז בינתיים: קבלו את סיפור.)
זה היה קצה העולם הישן, קאדיס- הנקודה הכי דרום-מערבית בספרד,
עיר נמל עתיקה שקולומבוס יצא ממנה לגלות את העולם, ואני הגעתי אליה במסעות משלי.
זו הייתה פעם ראשונה שטיילתי לבד מאז הטיול הגדול, וחששתי מאוד אם עדיין יש לי את השריר הזה של לטייל לבד, אבל בקאדיס העולם נפתח: האבנים לחשו לי, האנשים חייכו אליי, בכל מקום שהפניתי אליו את הראש היה לי משהו חדש ומרגש לגלות.
אז כשירדתי לחוף בטיילת של קאדיס, שנראית קצת דומה לטיילת בהרצליה, מצד שמאל במדרגות, ישב איש מבוגר עם כובע מצחיק על קרטון, מוקף בציורים, וצייר.
הציורים שלו לא היו הציורים הכי יפים שראיתי.
אבל הוא נהנה בטירוף ממה שהוא עושה, הוא צייר את כל מה שמסביבו, בחורות וים ושמיים ושחפים, וכשעברתי הוא הסתכל אליי ואמר לי בספרדית. "בואי שבי עם חוסה רמון".
הוא סיפר לי שהוא מורה לציור לילדים בצפון ספרד, והכי כיף ללמד ילדים, אבל עכשיו הוא עבר לכאן לדרום ונהנה מכל רגע, הוא עושה את מה שהוא אוהב.
הבטן שלי הייתה רגוע לגביו, וגם ממש רציתי לצייר. התיישבתי, מספיק רחוק כדי להרגיש בנוח, וציירתי בעצמי. הוא הסתכל על הציורים שלי, ואז הוא אמר לי- את יודעת מה הטיפ הכי חשוב בציור ובחיים?
מה?
No tener miedo.
שזה אומר בספרדית, פשוט אל תפחדי.
.
הלוואי.
הרגשתי שכל כך הרבה השתנה בכמה שנים מאז שנסחבתי עם מוצ'ילה בכל דרום אמריקה: עברתי לגור לבד, שרדתי מגפה, התפרצה לי מחלה כרונית, החלטתי לנסות להיות תסריטאית וסיימתי תואר.
ובעיקר, בתקופה שקדמה לנסיעה הזו, הספקתי לשכב כמעט בכל בוקר במצב עובר על הרצפה בסלון בהתקף חרדה מה אני עושה עם החיים שלי.
אחרי התואר הייתה תקופה קשה: מצד אחד אני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, מצד שני כולם אומרים לי כל הזמן כמה זה רחוק ובלתי אפשרי.
רב הזמן הרגשתי קטנה. הייתי מרגישה פיזית איך המעט משימות שיש לי מכבידות עליי ומצמידות אותי לרצפה, ואנה אישתי שבדיוק עברה לגור איתי הייתה מגרדת אותי ואומרת – יאללה, קדימה.
אבל גם כשהייתי מנסה להשתמש בשאריות הדלק של האופטימיות שנשארו לי ולהתקדם, הרגשתי שאני נתקלת בקירות.
אז חייכתי לחוסה רמון והודיתי על עוד עצה שבעיני היא בלתי ניתנת ליישום ואמרתי, אבל אין מה לעשות, לפעמים מפחדים-
זה בדיוק העניין. אל תפחדי.
אבל איך?
תני פקודה לגוף, כמו שאת אומרת לגוף ללכת, לאכול, לשתות, להתקלח,
פשוט את צריכה לפקוד עליו- אל תפחד.
אז אמרתי טוב בסדר, וחייכתי בנימוס. ולמרות ששמעתי בחיים שלי איכשהו לא מעט טיפים מאנשים מבוגרים שפגשתי לרגע חטוף, דווקא זה הרעיד בי משהו.
ישבתי איתו עוד בערך חצי שעה, ואז הלכתי כי רציתי להספיק לשחק כדורעף עם האנשים מההוסטל. אמרתי לו שאני אחזור מחר, אבל מחר הפינה שלו עמדה שם ריקה.
זה לא הפתיע אותי, הוא היה רגע אחד וחלף לו כמו באגדה.
אבל מאז אני נזכרת בו מידי פעם, ומבקשת מעצמי:
אל תפחדי.
יש לי בעיה לפעמים: יש לי מספיק אומץ כדי לקפוץ למים, אבל לא מספיק אומץ כדי לשחות.
מספיק אומץ כדי להחליט שאני לומדת תסריטאות, לא מספיק אומץ כדי לשים את כל הז'יטונים על היצירה שלי ולומר: הנה תקשיבו.
מספיק אומץ לעלות על במת הסטנדאפ, לא מספיק אומץ לשחרר סרטונים. מספיק אמיצה לכתוב שירים, לא כדי לשיר אותם.
אבל זה המצב שלי היום.
פעם היה לי מספיק אומץ כדי לצאת מהארון, אבל לא מספיק אומץ כדי להתאהב, ומספיק אומץ כדי להנות מכתיבה, אבל לא כדי להחליט שזה יהיה המקצוע שלי, ואז מספיק אומץ כדי להיות מאוהבת, לא מספיק כדי להקים בית. מספיק כדי לפתוח אתר, לא מספיק כדי לכתוב לבלוג.
פעם בכלל הרגשתי שכל כולי פחד.
והדברים האלו קרו בסוף, אז כנראה שגם הדברים שאני מפחדת מידי לעשות היום יקרו.
אז מידי פעם, רק לתרגיל,
אני מדמיינת מה היה קורה אם באמת הייתי מסוגלת לפקוד על הגוף לא לפחד, כמו חוסה רמון.
זה קשה, איך לא לפחד כשהכל פה מטורלל?
כשבחוץ יש מלחמה, כשבפנים הכל נרקב, כשתחושת הביטחון נפגעה אנושות כשכל כמה שעות וכשכל כמה שבועות יש עוד סבב של משהו, כשנבואות שחורות נישאות מכל דף ומסך לגבי המקום שאני גרה בו, וגם לגבי עצמי לא תמיד ברור לי מה אני הולכת לעשות.
אבל אני בטוחה שגם לחוסה-רמון היו סיבות לפחד, יושב שם על הקרטון בנמל של קולומבוס.
אבל הוא לא רצה לפחד, הוא רצה לראות את העולם כמו ילד: בהיר יותר, אפשרי יותר. אז אפשר ללכת בלי המשקל העצום הזה של הפחד.
עדיף להיות אופטימי ולטעות לפעמים, מאשר פסימי ולצדוק כל הזמן, סבא שלי אומר.
אז אני עומדת יציבה וממלמלת כמו גלים,
אני משתדלת לחרוט את זה על כל הגלגלים.
אל תפחדי.
חג חירות שמח 3>
