(עוד) מחשבות על (עוד) מלחמה
- 20 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
היי.
מה קורה? מה נשמע?
זו תקופה כל כך מוזרה, אני מוצאת את עצמי מאושרת מלילה שלם של שינה, תחושת הזמן מתעוותת, כביכול הכל בסדר עד שהטלפון מקפיץ מחדש, עד שצריך לרוץ למקלט, עד שעוברים ברחוב שהיה בו פחות מזל.
אבל אני בסדר.
בסך הכל.
רוב הזמן.
לפעמים הרדיו הפנימי שלי נמצא על התחנה של המלחמה, חדשות, התחנה הזו מנבאת נבואות זעם וחורבן- על המלחמה הזו, על המלחמה הבאה, על המדינה, ולאט לאט החדשות זולגות גם לנבואות אישיות, כי מה יותר קל מאשר להתייאש מכל הכיוונים כשהשינה מקוטעת וכשאת גם ככה במוד של מלחמה?
עולה לי איזשהו זיכרון של השכבה של הצעירים הנחפפים שלי מהצבא בשבוע שבו הם הגיעו. הם ישבו על הבטונאדות בבסיס השבור ששירתי בו אחרי עוד יום הכשרה, מלאי חששות, ושאלו אותי איך אני חושבת שיהיה להם בתפקיד התובעני והמוזר הזה שהם נכנסים אליו.
"זה לא משנה איך יהיה,"
אני זוכרת שאמרתי בגיל 22, במשהו בין התנשאות להיפית קוקוריקו.
"זה משנה איך אתם תהיו.
יכולים לקרות כל מיני דברים,
אבל יש משהו פנימי בתוככם שמחליט אם להיות בטוב או לא בטוב."
בעיקרון צדקתי, אבל אני חושבת שאולי שכבת ההגנה שלנו מהמציאות שמאפשרת לנו להחליט להיות בטוב גם כששוחים בזבל אולי נשחקת עם הגיל.
כמו סחוס.
אני בכל זאת מנסה ברוב הזמן להעביר תחנה לתחנה של הטוב.
אם אני חושבת מה ההבדל ביני לבין הילדה בת ה22 שאמרה את זה,
היא הייתה מדלגת בבסיס עם קנקן תה פרחוני וגונבת עלים מאדניות בכל ערב בחזרה לעבודה, אחרי עשר שעות מחשב ולקראת עוד חמש שעות נוספות, וכשלא היה לה טעים בחדר אוכל היא מצאה דרך איך לבשל איטריות אורז בקומקום.
היום בניגוד לאז, אני מבינה למה צריך לראות את המציאות שאנחנו נמצאים בה. הקשר עם המציאות הוא קשר מורכב, בלי ספק, זה נהיה מורכב כשאנחנו נעשים אובססיבים אליה, אבל גם אם עושים הפסקה ממנו צריך לעשות גם אותה בעדינות מירבית.
כלומר אז, היה לי הרבה יותר סחוס.
לפני כמה ימים בתל אביב שמעתי מישהו מדבר עם חברים שלו בקפה.
"אני אומר לך אחי, אם יש עם שמסוגל לעמוד בדבר הזה, זה הישראלים. העם הכי סתגלתן. שום עם אחר בעולם לא היה מסוגל לעמוד בזה!" הוא אמר בשיא הגאווה.
ואז הוא המשיך.
"אנחנו כאלו סתגלתנים, שתראה, גם אם היו אומרים אחי שעכשיו צריך ללכת עם עשרים קילו על הגב אחי- עשרים קילו בחוק! יוציאו חוק שכל אחד צריך ללכת עם תיק. אנשים יתלוננו וזה, אבל עוד חצי שנה כזה כולם ילכו עם התיק הזה ודי יסתמו את הפה שלהם."
כשהייתי בצבא והיו איתי מלא אנשים שהרגישו שחרא שם, אמרתי נכון, אבל בואו נסתכל על הדברים החיוביים, הייתי גוררת לפעמים בהפסקות לקרוא מערכונים של חנוך לוין, או לנסות ללכת בשדות לקיבוץ השכן. ניסיתי להסתגל בצורה שתעזור לי לא לשרוד את הקושי, אלא לא לראות אותו. לנסות להפוך את העיקר לדבר אחר.
אולי גם כשאנחנו מתלוננים על זה שצפוף בממ"ד או שאנחנו מתלוננים על חוסר השינה אנחנו מנסים להפוך את העיקר לדבר אחר, דבר שאפשר להתמודד איתו-
בצפיפות נחזק קשרים, לחוסר השינה נענה באמבטיות ושנ"צ ושגרת טיפוח.
צריך לשמור על מערכות היחסים שלנו וצריך לדאוג לעצמנו,
אבל המציאות הקשה שאנחנו לא בדיוק יודעים לאכול אותה קיימת גם כן:
יורים עלינו טילים, איפשהו אלפי קילומטרים מכאן אנחנו מורידים פצצות, ובינתיים עוד יותר רחוק מאיתנו מעבר לים אבל גם כאן ממש בירושלים מעבר לכמה גבעות אנשים לוחצים ידיים על עסקאות וחוקים והצבעות ומקבלים החלטות שמשפיעות לנו על החיים לכאן ולכאן. ואין לנו שום דרך לשנות את זה כרגע, חוסר אונים מוחלט, חוץ מלהכיר במציאות ולהגיד- נמאס. זה לא בסדר.
ואוו, כמה שנמאס.
אני לא מוכנה ללכת עם תיק של עשרים קילו על הגב.
אבל היי, זו תחושה שלא כיף להרגיש אותה.
אז אני מנסה להעביר תחנה, לחזור לעבוד, לנסות לכתוב משהו, לחזק קשרים.
כן לצאת לפועל עם התוכניות שהיו לי לזמן הזה.
ולפעמים, לא עלינו, אפילו יש לרגע מצב רוח טוב.
ואני מתלבטת אם מותר לי להרגיש אותו או לא, כי מה הקשר בין מצב רוח טוב למציאות, אני רוצה שתהיה לי היכולת להבדיל בין טוב לרע, אני רוצה לדעת שזה לא בסדר.
אבל במקביל אני רוצה לחזור לנסות לגדל סחוס, ולקרוא ספרים ולמצוא את השקט וההגנה שלי,
ואני שונאת את זה שבשש שנים האחרונות העולם כפי שהכרתי אותו נמצא בכל פעם מחדש על סף קריסה, בכל פעם כמעט ונפגע, כמעט קרוב מידי, רחוק מספיק כדי להמשיך לתפקד,
ויש לי מזל, ובכל זאת אני שונאת את זה שהשרירים של לנסות לשמור על שפיות בסיטואציה לא שפויה, כלומר, שריר הלהסתגל, כל כך מאומנים. מה אני אעשה כשתהיה כאן שגרה?
בא לי לדאוג גם מזה, אבל אני מנסה שלא.
כי מגיע לי להיות בסדר, ומגיע לי להנות, והחיים עצמם- העבודה, הכתיבה, הקשרים, שגרת הטיפוח (כאילו, של אנשים מסויימים, אצלי אני מופתעת כשאני זוכרת לצחצח שיניים פעמיים ביום) - הם כולם ישארו שם ויעזרו לי לצאת, ויעזרו לי לזכור שהחיים הם לא רק הישרדות, החיים הם גם גדילה ויופי וצחוק ואהבה.
והאמת שהחיים הם גם עוד הרבה דברים שצריך בשבילם שכבה יפה של סחוס, אז כן כדאי לי לשמור עליו בכל זאת, גם אחרי המלחמה.
הזו, וזו שכבר שנתיים לא נגמרת, וזו שכבר שנים לא נגמרת, וזו שאחריה.
אני רק מקווה שאחרי שהשרירים של ההסתגלות כל כך חזקים, לא אשאר למטה, מותשת, כשהכל יגמר. אני רק מקווה שלמרות העוצמה שלהם והמיומנות שלהם בשנתיים האחרונות, אני אוכל למצוא מחדש את השרירים שעושים שינוי, שמזיזים אותי קדימה ולא רק מחזיקים את הראש מעל המים.
אני חושבת שלפעמים, אלו בכלל אותם השרירים. אולי הלנסות לזוז קדימה בכל מחיר זה הסחוס.
ואולי לפעמים צריך לתת כיף למציאות כדי לזכור שזה לא בסדר, אבל אז לחזור לתחנה ההיא ברדיו שמשדרים בה את האחיין שלי בלופים, כי לא צריך לסבול.
זהו, כמה מחשבות מקוטעות לשבת. אז מה קורה?
שמרו על עצמכם.
