אומנות האהבה

לפני שנים, כשהייתי בתיכון, הביאו לנו בתנועה טקסט של פילוסוף בשם אריך פרום, שנקרא אומנות האהבה.

בכללי צרכתי המון פילוסופיה אז, והטקסט הזה העיף לי את המוח, כי הוא אומר שבעצם אהבה היא לא משהו שפשוט קורה לנו, (זו- התאהבות) אלא משהו שמתאמנים עליו ומפתחים אותו- בעצם אהבה היא שריר ומיומנות.

וככל שאנחנו יותר טובים בלאהוב בן אדם אחר, לחוש כלפיו חמלה ודאגה כנות, לרצות בטובתו ולהביט בו בעיניים טובות-

ככה מתרחב הלב ומתרחבת היכולת שלנו לאהוב גם את שאר האנשים.

אנחנו בעצם משתפרים.

אפשר ללמוד וצריך להתאמן בלאהוב, ואני חושבת שזה משהו שהלך- ועדיין הולך איתי, עד היום.

וזה מעלה לי את השאלה האם אהבה היא בכלל רגש, או שהיא מיומנות ופרקטיקה- סוג של קשר בין אנשים, שזה אולי פחות רומנטי מאשר גזירת גורל ופחות אפל מאשר האופן שבו הלב נכרך אחרי אדם אחר בלי שליטה, אלא מעשי ובהיר. רציונאלי.

זו תיאוריה חשובה בעיני ממש, כי אהבה היא דבר כ"כ מדובר וכ"כ לא מדובר בבת אחת.

סבבה, הכמיהה שלנו להיות ולזכות בליבו של אדם אחר עברה עיבוד בכל פורמט אומנותי ולא אומנותי שהוא, אבל היכולת שלנו לא רק להיות נאהבים- אלא לאהוב בעצמנו, והפרקטיקה והמיומנות של איך הופכים קשר לבריא ומזין, ואיך ממלאים את הלב ורואים מישהו- בכל סוג של קשר, זה היה משהו שהייתי צריכה לשמוע והיה לי מה לעשות איתו חוץ מלהתפלל לחסדי הגורל. משהו אקטיבי.

אז אם אפשר להתאמן על זה, זה נפלא!

התיאוריה הזו גרמה לי המון פעמים לא להתייאש, ולא לוותר על מערכות יחסים- לטוב ולרע. זה גרם לי לא פעם לתת הזדמנות שניה, גם כאן לפעמים זה היה טוב ולפעמים לא, כמו ציירת שמסרבת לקמט את הציור ולהתחיל מהתחלה.

לפרקים, זה גרם לי להערכת יתר של היכולת שלי להכיל סיטואציות.

קשרים אנושיים מכל הסוגים, לא רק רומנטיים ולפעמים לא רק חבריים אפילו, הייתי חוטפת אבל גאה בסתר ביכולת הזו- כמה יכולת יש לי לשאת- הנה, ככה הרבה אני יכולה לאהוב.

אז כעסתי על עצמי פחות כשהלב היה פתוח מידי- וחטף על זה. זו המיומנות, זה השריר שלי.

אבל האם זכרתי לאהוב את עצמי בתוך כל זה?

אני זוכרת איך פירשתי לעצמי את התיאוריה הזו כשיצאתי מהארון, או יותר נכון לומר- כשלא יצאתי ממנו.

זה היה בגיל 19 ויצאתי הביתה לסופ"ש מהשנת שירות, וחברה שהייתה בשנת שירות אחרת חזרה מסמינר עם עוד רעיון פילוסופי מעניין (בדיעבד ואוו, כמה חשוב שנחשפתי לרעיונות בתקופה ההיא בחיים שלי) שיש סקאלה- שיש אנשים שנמשכים נניח 9 לנשים ו1 לגברים, ואנחנו יכולים להיות לא סטרייטים מוחלטים אבל גם לא להט"ב מוחלטים.

עשיתי כאילו אני מקשיבה באדישות, אבל בפנים המוח רץ- אוקיי, אולי יש סופסוף פיתרון למחשבות הטורדניות האלו, אולי מה שאני מרגישה זה פשוט משיכה של שתיים- אולי שלוש לנשים ושבע לגברים או משהו כזה, וזה לא נורא בכלל וזה סבבה! אפשר לחיות עם זה.

הייתה בי הקלה מאוד גדולה.

אבל אז לאט לאט לאורך הסופ"ש המספרים בשיח הפנימי שלי התחילו להשתנות-

אז אני נמשכת 6 לגברים ו4 לנשים אם אני חושבת על זה כל כך הרבה, בסדר, אפשר לחיות עם משיכה של 4 לנשים ועדיין לא לעשות עם זה כלום. ואז המשכתי לחשוב- אוקיי, אולי זה באמת חמש וחמש- פיפטי פיפטי, אפשר פשוט לבחור בפיפטי הנכון.

כי הרי אפשר לאמן את הלב לאהוב את מה שרצוי וצריך לאהוב.

וגם אם זה 6 לנשים ו4 לגברים, אז אני אחיה את חיי עם 4, לא נורא.

ואני זוכרת אותי מסתובבת עם המחשבות האלו, בקשב של בערך 30% למה שקורה מסביבי, מתנתקת משיחות באמצע- ומבטיחה לעצמי:

אני אחיה חיים מלאים. משפחה, ילדים, עבודה- הגשמה-

רק בזה, אני אחיה עם מישהו שאני בקטע שלו 4. זה לא נורא להתפשר רק על זה.

וההקלה שהרגשתי בהתחלה התחלפה במחנק גדול יותר ממה שהיה לי.

ואז הבנתי.

עוד באותו הסופ"ש.

אני הופכת ולומדת להיות אדם אוהב כדי לעשות את זה בכל הלב,

כדי לא להתפשר.

אם כ"כ חשוב לי לאהוב, איך אני יכולה לעשות עם עצמי את ההסכם הזה של לחיות בשקר, של לקבור אהבה של... לא יודעת, 7, לנשים?

אני ממש זוכרת את עצמי חושבת את המחשבות האלו,

ולקח לזה זמן להיות קל יותר.

אני זוכרת שבהתחלה כשיצאתי מהארון בפני אנשים הייתה לזה הרגשה כמו כשלילדים בורח פיפי בכיתה- תערובת של הקלה ובושה. הקלה רגעית ובושה עמוקה.

איך לא הצלחתי ללמוד לאהוב את מה שצריך?

בדיעבד- איך יכולתי לחשוב על עצמי ככה בעודי עושה את הצעדים הכי אמיצים בחיים שלי.

אבל אז כשסיפרתי לחברה טובה מהקומונה היא אמרה לי משהו שהפיל את כל התיאוריות כמו כדור באולינג.

"תפסיקי לכעוס על עצמך", היא אמרה. "אי אפשר לשלוט על הלב."

ולקח לי זמן. לקח לי זמן לשחרר מזה שלאהוב זה לא רק ספורט, וגם היום אני מוצאת את עצמי ביקורתית לפעמים על עניינים שבלב,

אבל וואלה- כשאנחנו מסתכלים על אהבה רק כעל תיאוריה רציונאלית, אנחנו ממסכים את עצמנו. העדשה הזו- של רוך, עדינות וחסד, מתערערת.

אנחנו מאבדים את הטאצ', וחבל, כי אז אנחנו חוטאים למטרה.

כמה שנהיה מיומנים וחזקים וחכמים, אי אפשר לשלוט על הלב.

כמה שנים אחר כך מצאתי את אומנות האהבה והתחלתי לקרוא את הספר, סגרתי אותו באמצע כשראיתי שאריך פרום מדבר על אהבה חד מינית ככשל- כאנשים שהתעצלו ללמוד להתאהב במין הנכון.

אבל איכשהו השבוע הספר הזה קפץ לי לראש,

אולי כי ניסיתי לרגע להשתלט על הלב. אבל גם כי אני כבר ילדה גדולה יותר מההיא בת ה19, והקשרים שלי עמוקים יותר, והשריר של האהבה- גם כן שריר מזדקן- גם הוא צריך להיות יותר חזק.

ולמרות שאני חכמה יותר מלחשוב שהלב והחיים הם תוכנית כבקשתנו (אבל כן הגעתי למסקנה שחשוב לבקש, זה כבר לפוסט אחר) אני חושבת שזו תזכורת חשובה-

צריך ללמוד לאהוב, צריך ללמד אהבה, צריך לתרגל את זה.

וצריך להאמין באהבה הזו מספיק, כדי לתת לה לבוא וללכת כרצונה.