מחשבות לשישי

כשקמנו מהשבעה על סבתא שלי ונסעתי ברכבת הקלה בחזרה לארץ תל אביב,

נכנסתי בדרך הביתה לסטימצקי. וקניתי איזה שמונה ספרים.

כל מה שהיה בא לי זה לשכב על הספה ולקרוא, ולא לעשות שם דבר פרודקטיבי

באחד הספרים שקראתי היה כתוב שמערכת הבריאות המודרנית ותוחלת החיים היא הישג כביר של המדע לדורותיו,

ואני חשבתי- אם זה ההישג הכביר של המדע, אז מה ההישג הכביר של האומנות?

האומנות מרבה יופי בעולם, אבל אני לא חושבת שזו המהות שלה,

מה שלא נעשה, הטבע יפה יותר, מרשים יותר.

האומנות מספרת סיפורים, האומנות מציפה את הרגש, בעיקר אני חושבת, שהאמנות מרבה את החמלה בעולם.

האם האומנות השיגה כבר את הישגה הכביר?

ואולי אומנות היא תוצר לוואי של תרבות, ולכן אפשר למדוד את ההישגים שלה רק בהתייחס לתרבות מסויימת?

אולי כל אומנות היא שופר של רעיון?

אני לא בטוחה שאני יודעת.

אתמול היינו במופע הסיום של המקהלה הגאה בתל אביב, היה יפייפה,

ואחת הבנות דיברה על הבמה על התקופה הארוכה שהיא הייתה בה בארון ועל הפציעות של זה,

וזה היה מעניין לשמוע כי אני מרגישה שאני חוקרת את הזהות הלסבית שלי תקופה ומהרבה כיוונים אבל בנושא של כמה זה באמת כאב ואיך זה באמת נראה להיות תקועה בארון לא ממש נגעתי.

זה כאילו הפך להיות הכאב המובן מאליו.

בלילה חלמתי חלום מוזר, הייתי בו במשהו שנע בין מתנ"ס נוער למועדון ריקודים, זה היה מרכז גאה, והאנשים שהסתובבתי איתם לא היו ממש חברים שלי, הם היו כולם להט"ב אבל הרבה מהם שיקרו לעולם שהם לא.

הם סיפרו לעולם שהם בדיוק עם הנשים שלהם, אבל בתוך המועדון הם התפוצצו בתשוקה לא מרוסנת ובאש,

לא במובן המיני כמו שבקקופוניה של להיות גרסה צעקנית של עצמם,

ואני כל הזמן ניסיתי לדבר והקול שלי היה חלש מידי לשם.

ציור שציירתי בי"א אחרי מסיבה שלא נהנתי בה

התעוררתי כמו מסיוט,

וישר צפו בי הרבה זכרונות של פציעות-ארון,

אבל דווקא לא הפעמים שנפגעתי מהארון שלי,

הפעמים שנפגעתי כשאנשים אחרים הכניסו אותי לארון שלהם

אהבות שלא צלחו ולא הורשיתי לאהוב,

נשים שהייתי איתן והתחרטו רגע אחרי- ולא הבנתי מה עשיתי ורק שנים אחר כך הצלחתי להפנים שזה היה בכלל שלהן,

חברים שחגגו את עצמם ולא הצלחתי לעמוד בקצב, ופתאום בחוץ לבשו פנים אחרות,

משפחה שחששה שאהיה מי שאני

ואני יודעת שגם הארון שלי פגע באחרים,

ואני לא לגמרי סגורה על מה אני רוצה להגיד בזה, אולי רק להגיד את זה,

וכבר הרבה זמן עבר ואני חושבת שאני לא בארון יותר, אבל בכל פעם מגלה איזשהי בושה שהיא בעצם איזשהו ארון שלא יצאתי ממנו,

ואולי זו המהות של אומנות, לחשוף אמיתות, להגביר את הקול,

להוציא אותנו החוצה, לאור.

ואולי גם לחשוב, ולהסתכל על הפצעים שלנו בעיניים טובות יותר,

ואולי המטרה של להסתכל על הפצעים שלנו בעיניים טובות יותר היא לקחת עליהם אחריות.

אבל אם אומנות היא אקט של אהבה, אולי אהבה היא גם המטרה שלה,

אולי בסופו של דבר, אם אנחנו אוהבים מספיק זה מה שידחוף אותנו לצאת החוצה ולהתגבר על הפחד,

ואולי זה גם היה העלבון של הארון- האם אהבתי מספיק את עצמי, עצמי האמיתית, כדי לצאת?

ואולי אנשים גם נשארים בארון מתוך אהבה, אהבה ופחד רוקדים ביחד במחול, את אוהבת אנשים, אז את מפחדת עליהם, משלימה מעגל- אוהבת מספיק כדי לא לפחד.

זהו, כמה מחשבות ספורדיות לשישי.