להתראות סבתא

6 ביולי
זמן קריאה 3 דקות

מאז שאני ילדה קטנה תמיד אמרת לכולנו שניצולי שואה לא יחיו לנצח, ולכן אנחנו צריכים להזדרז ולהקשיב לכם כל עוד אתם כאן.

את אמרת את זה בהקשר הלאומי, ההיסטורי והיהודי, ואני רק שמעתי את השעון מתקתק, כי יום אחד סבתא שלי הפרטית לא תהיה פה

ולכן תמיד ניסיתי להקשיב ולשאול שאלות ולאגור פרטים, כדי שביום שתעזבי אני אוכל לחיות אותך מזיכרון כמה שיותר מפורט.

טענת שחיית כדי לספר, ולא עשית שום הנחות בנושא הזה, וגם לא בנושאים אחרים.

אם צריך לדבר עם הרמטכ"ל כדי שיאשר לנכדים שלך שיטוסו איתך במדים, או לכתוב לשר הבריאות שיאשר לך וויד רפואי, או להעמיד את כולנו על הרגליים כדי לעשות תערוכת נכדים למרות שאנחנו בני 30, את עשית את זה. אמרת תמיד שצריך חוצפה בחיים, חוצפה וסקרנות, אמרת ועשית.

אחד הרגעים הקשים שחוויתי היה איתך בדיסבורג לפני ארבע שנים.

זה היה אמור להיות סיבוב הרצאות עם הנכדים, אבל את נפלת, סבלת נורא ואיילת יואב ואני הגענו במקומך לבתי הספר. אני זוכרת שבאחת ההרצאות אחד התלמידים שאל אותי איך הייתי מתארת אותך בשלוש מילים.

חוצפנית זו מילה אחת, עוף החול זה שתיים, אישה בלי עצם בלשון זה כבר ארבע, סבתא לשבט עצום מפספס משהו, ניצולת וציירת שואה לא מתחיל לתאר את האישיות שאת.

לא יודעת איך לתאר אותך בשלוש מילים, כתבנו ספר שלם וזה לא הספיק.

אבל קתרינה שארגנה את ההרצאות האלו ענתה ישר, בלי להתבלבל, "אישה מלאת אהבה"

זה הפתיע אותי, ואני מתביישת להגיד סבתא, שבהתחלה חשבתי מה בכלל האישה הזו יודעת על סבתא שלי.

מה היא יודעת על העקשנית חסרת התקנה, על החרדתיות, על הציניות, על הכאב ועל הדמעות שלא בכית, על השריון שנאלצת ללבוש כדי לשרוד ושהתקשית כל כך להסיר.

אבל דווקא בשנים האחרונות, הקשות והחלשות שלך, הבנתי על מה היא מדברת.

הדאגה לעור הפנים, ההתעקשות להגיד תמיד את מה שאת חושבת, טלפונים באמצע החיים להגיד לי שהביציות מתייבשות באיזשהו שלב ומה אני עושה בנדון, הם אקט של אהבה.

אומנות היא אקט של אהבה, להקים משפחה ענקית כזו היא אקט של אהבה, להגיע תמיד לאן שנבקש כדי לתת מעצמך זה אקט של אהבה.

היית חוצפנית מתוך אהבה, ועקשנית מתוך אהבה, ואהבת שוקולד ויין אדום וגלידה ופרח בשיער ולצחוק ואהבת מאוד אותנו, בייחוד כשבאים לבקר.

סיפרת לי פעם שאמא שלך אמרה לך שכשנולדים עוד ילדים האהבה לא מתחלקת, אלא היכולת לאהוב גדלה. ואני מנסה לתאר לעצמי, כמה אהבה הייתה לך.

גם כשהיה לך קשה להביע את האהבה הזו, היא נגעה בנו וידענו שהיא שם, כמו אש שבוערת בתוך שריון ויוצאת החוצה בשברירים של אור.

לא משנה באיזה מצב היית, תמיד ניסית להסתכל לי ישר ללב. כי אהבת אותי והייתי חשובה לך. ואת היית חשובה לי מאוד סבתא.

הייתה לי זכות שהיית חלק מכל כך הרבה תחנות בחיים שלי, סבתא עד גיל 33 זו מתנה בלתי נתפסת, אבל גם הופכת את חסרונך לעצום.

היית חברה נאמנה, הסתכלת עליי בגובה העיניים, ראית בנדיבות ערך עליון וקראת לי שותפה ליצירה ותמיד רצית לשמוע מה אני מספרת. היית דוגמה ועיצבת את הבחירות שלי בקריירה ובאומנות ועיצבת את הבחירות שלי באהבה שחוצה את הים. את תמיד איתי כשאני הולכת בעולם ואני מזכירה לעצמי להיות סקרנית וחוצפנית כמו שהמלצת לי בחום.

קשה לי להאמין שאת לא פה, אבל אני מבטיחה להמשיך לספר עלייך, לא רק על איך שרדת, אלא גם על איך התעלית על החיים וחגגת אותם. על איך למרות הכל היית אישה מלאה באהבה.

וכל הסיפורים בעולם היו רק דרך לאסוף עוד רגעים איתך של סבתא ונכדה.

תודה על הכל, ותודה שחיכית לי שאוכל להיפרד,

וסליחה שלא תמיד ראיתי איך הכל אצלך בא מאהבה.

היי סבתא. ביי סבתא. וסליחה. ותודה.

אני אוהבת אותך סבתא. זה מה שחשוב לי לומר.

חיבוקים סבתא יקרה.

מקווה שתוכלי לנוח, להתראות, אני יודעת שתלווי אותי.

יעל