חשיפה
בשבועות האחרונים הפסקתי להעלות סרטונים לרשת,
אני יכולה להגיד "לקחתי זמן לעצמי" או "הייתי נורא עסוקה",
אבל האמת שהפסקתי לעשות משהו שלקח לי המון זמן להתחיל ושהלך לי בו דווקא לא רע, כי אדם קרוב זרק לי הערה שהעליבה אותי מאוד על התוכן שאני מעלה.
וזה לא שלא קיבלתי קודם הערות מעצבנות, אבל ההערה הספציפית הזו מהאדם הספציפי הזה עצרה אותי.
וזה מבאס, הרשת היא חזית לא פשוטה אבל החלטתי להיות בה כי אני רוצה שהמילים והיצירה והאומנות שלי יגיעו רחוק יותר.
חשיפה מאפשרת את זה, אני יודעת שהיא הכרח וגם זכות באומנות, וזה הכיוון שאליו אני רוצה להתקדם, אבל הכיווץ חסם אותי מליצור לצלם ולהעלות.
עכשיו, זה לא שמחכים לסרטונים בנשימה עצורה, אבל אני זו עם הנשימה העצורה כרגע שאני מנסה לשחרר, ולכן אני כותבת.
כשאת חושפת את עצמך את נתונה לשיפוט, לדעות, למבטים. משחררת שליטה. את רוצה שהכל יהיה מושלם כדי שכשאת מעלה דברים יראו אותך כבר בשלה, במלוא הדרך.
אבל זה קאצ' כי כדי לפתח את הקול שלך, את חייבת להשתמש בו.
השתיקה הזו, שקורית לי דווקא כשיש לי המון מה להגיד, מזכירה לי את החטיבה.
ביסודי של המושב כולם הכירו את כולם מהגן, והתרגשנו בטירוף שבחטיבה נפגוש לראשונה 'ילדים מישובים אחרים'.
נחקק לי בזיכרון שבכיתה ו', כשהילדים מהשכבה מעל ניסו להכין אותנו, הם אמרו לנו:
תבינו מי אתם רוצים להיות, כי רושם ראשוני זה הרושם שקובע, וזה הכי חשוב.
אז אני הפכתי וחשבתי וחככתי בדעתי, וגם אחרי היום הראשון, והחודש הראשון, והשנה הראשונה בחטיבה, לא הצלחתי להחליט איזה רושם ראשוני אני רוצה להשאיר.
ביסודי הייתי ילדה עם הרבה דעות, והרבה חברות וחברים וצבע, אבל איכשהו בחטיבה ובתיכון נהייתי אף אחת, כי פחדתי להגיד משהו שיקלקל את הרושם הראשוני.
וככה השארתי את הרושם של ילדה שתקנית.
וכל פעם שהייתה לי הזדמנות לשוחח עם מישהו או ליצור קשר, כל המילים שרציתי להגיד התנגשו אחת בשניה בתוך הגרון ופסלו זו את זו.
השתיקה התחילה להשתחרר כשפגשתי את הילדה הראשונה שבאמת רציתי להיות חברה שלה ושעניין אותה לשמוע מה יש לי להגיד.
זה הקל וחזרתי להיות עצמי במסגרות מסויימות, אבל במסדרון של החטיבה והתיכון ממש לא הייתי הילדה מלאת הביטחון העצמי ושמחת החיים שהייתי ביסודי. אפילו לא רבע.
הימים האלו צילקו אותי, ושנים אחר כך סיפרתי עליהם בתור הימים ש"כל כך התלבטתי איזה רושם ראשוני אני רוצה להשאיר עד שלא אמרתי כלום, ורק מאוחר יותר הבנתי שגם לשתוק זה רושם ראשוני".
אבל בימים האחרונים אני משנה את דעתי על התקופה הזו.
תראו, חשבתי שהרושם הלא מרשים הזה, האפור, העצור, שהיה חף מרוב צבעיי, זה המחיר העיקרי ששילמתי על כך שמאוד רציתי להשאיר את הרושם הנכון.
אבל היום אני מבינה שהמחיר העיקרי ששילמתי היה שהשתקתי את עצמי במשך שנים. ילדים בחטיבה תיכון הם לא צדיקים, מה שיגידו בלי ספק יכל לכאוב וכאב, אבל אני זו שמהפחד קצצה לעצמה את הכנפיים.
הקרבתי את מי שאני על מזבח הרושם הראשוני, והיום אני יודעת שדוגרי- מי שאני לא צריכה להיות מוקרבת על אף מזבח.
מהילדה הזו אני מבקשת סליחה.
היא מצאה בסוף את המילים, עובדה שהמבוגרת שאני בחרה בדרך שבה הקול שלה הוא עיקר מה שהיא עושה.
ונכון שלפעמים הוא לא מדוייק, ונכון שלפעמים הוא לא בא טוב לאנשים, גם לאלה שקרובים אליי, ונכון שלחשיפה ולשיתוף יש מחיר,
אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר של השתיקה.
אני אחראית על הילדה שהייתי, להזכיר לה שהיא ראויה לחגוג את כל הצבעים שלה.
אז אני מחפשת את הדרך להמשיך,
עוד לא מצאתי אותה, אבל רציתי לכתוב את זה כדי להתעודד שגם הילדה ההיא מצאה בסוף בחזרה את המילים.
חיבוק, וגמר חתימה טובה.
