להגיד לעצמי כן

להגיד לעצמי כן

זה דבר מעצבן.

כי בא לי מאוד לא להצטרך, בא לי להגיד כן למישהו אחר:

"כן, אשמח להשתתף", "כן, אפשר לפרסם", "בעיקרון כן- דברו עם הסוכן."

בא לי שמישהו אחר יגיד לי: וואו. איזו אומנות, איזה יופי, אני רוצה עוד מהדבר הזה ויש לי את הבמה המתאימה.

שיזמינו אותי לתת מהכישרון שלי, מהדברים שאני כל כך אוהבת לעשות.

אני רוצה לטפס, לנסוק למעלה, כמו שרואים בסרטים.

אבל בינתיים אין לי שביל, ואני לבד מייצרת לי הרים.

להגיד לי כן זה דבר מעצבן, כי זו תזכורת לכך שהרבה אנשים אמרו לי לא.

כאילו, זה לא לגמרי מדוייק. אומנם כן, קיבלתי לא מעט לא בחיי,

אבל הרוב בכלל לא יודעים שאני מנסה.

כי בסוף עד כמה שזה נראה קליל וזורם,

לא רואים שאת מנסה עד שאת אומרת לעצמך כן.

באמונה שלמה, בלי להתבייש, באומץ ובשמחה.

אני מתרגלת את זה, וזה קשה לי. ולפעמים גם מייאש.

אבל אם העולם היה אומר לי כן על ההתחלה, האם הייתי מנסה ככה?

האם הייתי הולכת בשבילים האלו? האם הייתי כותבת ספרים שפרסמתי לבד, הצגות בתיאטרון עצמאי, סדרות טלוויזיה שבינתיים ראו בעיקר את הבפנים של המגירה?

האם הייתי עולה על במות, יוצאת עם בנות, לומדת לכתוב,

אם הכן שלי היה מגיע מאנשים אחרים, האם הייתי לומדת לאהוב?

האם העולם בעצם אומר לי לא, כשהוא לא אומר לי כן?

לא.

אני מרגישה שהעולם מחייך אליי חצי חיוך, פותח לי חצי דלת, ואומר לי:

בואי נראה אותך מנסה.

מאוד קל להרגיש מהעולם שהוא לא נותן לנו את מה שאנחנו מבקשים. אבל צריך תמיד לשאול: האם אנחנו נותנים לעצמנו את מה שאנחנו מבקשים?

איך אתם אומרים לעצמכם כן?

(אני מנסה לעשות בפעם הראשונה מופע סטנדאפ מלא, אני אשמח שתהיו שם ותבואו לראות!)